ברנרד מיידוף, האיש שגנב 65 מיליארד דולר, קיבל ביום ג' עונש מאסר של 150 שנה. הקורבנות יכולים לראות בכך "צדק פואטי", אבל את הכסף שהפסידו, אין מי שיחזיר. אז נכון, הנוכל בכלא, אבל הפרשה רחוקה מהסוף.
זה מתבקש, שהאנשים והמוסדות שהשקיעו אצל מיידוף ירגישו מרומים. האיש אמנם נתפס, אבל לרשויות לקח זמן רב לשים לב למעשיו. בעצם, אם בניו של מיידוף לא היו מסגירים אותו לאחר שגילו את דבר ההונאה, אולי הלקוחות העשוקים לא היו מגלים את הדברים עד היום.
בשנים האחרונות, רבים הסבירו לנו שהרגולציה היא חסם בפני הכוחות הטבעיים של השוק, שהיא רק ביורוקרטיה, שצריך לשחרר כמה שיותר פעילויות במשק מלפיתתו של הפיקוח הממשלתי. נדמה שאחרי הטלטלה שעברה על הבנקים האמריקניים וגל ההונאות שמיידוף היה רק השיא שלו, ברור היום שאי אפשר בלי רגולציה חזקה, הדוקה ואפקטיבית.
הסיפור של מיידוף והתחמקותו מביקורת פיקוחית, משקפים כמה חוליים שהם "מייד אין אמריקה", אבל ללא ספק, הדברים היו יכולים להתרחש גם פה. בהיקף אחר, כמובן, אבל עם לא פחות כיסויים והסתרות. האם הרגולציה הישראלית מסוגלת לעמוד בפרץ, או שהיא חשופה ומלאת חורים?
בשבחי האקטיביות
ההונאה שביצע מיידוף, איש פיננסים ותיק, לשעבר יו"ר בורסת נאסד"ק, נעלמה מעיניהם של המפקחים מרשות ניירות הערך (SEC), משום שהם החשיבו את מיידוף לאחד משלהם. הוא נהג לבקר ב-SEC דרך קבע, וכיהן בצוותי ייעוץ של הגוף הפדרלי, שרבים מאנשיו ראו אותו כמומחה גדול לשוקי ההון.
הכישלון הזה הביא את יו"ר ה-SEC, כריסטופר קוקס, להודיע מיד על התפטרות, לאחר שסיפר כי הוא "נחרד מאוד" מכישלונה החוזר ונשנה של הרשות לאתר את ההונאה, למרות שבמשך 10 שנים הושמעו טענות אמינות על הפרות חוק שמבצעת החברה של מיידוף.
"אני לא משוכנע שרשות ניירות ערך שונה בתפיסה שמובילה אותה ובמהות שלה מהשיטה הנהוגה בארה"ב", אומר גורם בכיר בשוק ההון. "אני לא בטוח שיש הבדל מהותי בהקשר זה בינינו לבינם. רשות ניירות ערך בארץ ובארה"ב פועלת בעיקר על גילוי. בבנקאות ובביטוח הפיקוח שונה באופן משמעותי".
הגורם, המכיר היטב את פעולות הפיקוח הפיננסיות, מזכיר כי "מיידוף עקץ של גופים מוסדיים ואנשים עשירים, הנחשבים לרוב למשקיעים מתוחכמים". הוא מוסיף כי גם לקוחות עשירים בארץ המנהלים את כספם באופן דומה בגופים פרטיים וב-Family office, כשהם חשופים לסכנות דומות, כי גם בארץ אין לגביהם רגולציה מעמיקה.
"השוק הישראלי קטן מדי"
לדבריו, זה מה שמצדיק ומחזק את המהות הנשכנית והחודרת של הפיקוח בישראל. "התפיסה של הפיקוח על הבנקים והמוסדיים התבררה כנכונה וחוזרים אליה גם בעולם. זוהי גישה שדוגלת באקטיביות, ולא מסתמכת רק על גילוי על-ידי הגופים המפוקחים. גילוי הוא דבר חשוב, אך לא מספיק, ואת זה צריך להסיק גם בארץ".
פרופ' אירית חביב-סגל מאוניברסיטת תל-אביב, מומחית לדיני חברות, טוענת שמיידוף חמק מהרשויות בארה"ב לא בגלל מחסור ברגולציה, אלא "בגלל שהיה איזשהו כשל בפיקוח על החברה שלו".
* ובאמת אצל מיידוף לא היו עסקאות בכלל.
"הוא בעצם לא השקיע במה שהוא אמור היה להשקיע, אלא הוא נתן תמיד תשואה לאנשים דרך גיוס כסף נוסף. לא ברור אם הכשל שם היה כשל של חוסר ברגולציה, או כשל שנובע מזה שהאמינו בו, כי הוא עמד בראש נאסד"ק אז הוא נתפס כבן-אדם מאוד מכובד, ולכן לא בדקו עד הסוף מה קורה".
* אפשר לומר שהרגולטור בישראל מצוין וכל הביקורת על עודף רגולציה לא מוצדקת?
"אני חושבת שבמדינה כמו ישראל, זה באמת לא היה יכול לקרות, גם כי בישראל הכל מאוד קטן, ולא כל-כך בגלל התכנים של הרגולציה, כמו בגלל שבסביבה הישראלית יותר קשה להסתיר דברים כאלה. בסופו של דבר מישהו כבר היה שומע ממישהו שמתמצא בתוך מה שקורה שם, ואיכשהו זה כבר היה דולף וכולם היו יודעים על זה".
* לגבי מיידוף, כבר משנת 1999 היו חשדות שלא נחקרו כמו שצריך. הרגולטור כשל. בישראל זה משהו שיכול לקרות?
"לא היה סיפור בסדר גודל זה בישראל. גם לא יכול להיות, אני מניחה. בישראל היקף הפעילות בשוק ההון לא מאפשר את זה. זה שוק קטן מדי לדעתי בשביל לבצע תרמיות כאלה".
פרופ' שרון חנס מסרב להתנחם בהערכה שהונאה סטייל מיידוף לא הייתה כאן. "קל להגיד שזה (מיידוף) לא יכול לקרות פה, אבל העדות היחידה שיש לנו לכך, היא שזה לא קרה. אני באמת מקווה שלא יכול לקרות כזה דבר בארץ, אבל זה קצת יהיר להגיד את זה".
* האם הכשל הוא בהכרח כשל פיקוחי?
"יש פה עניין של תרמית נטו. זה לא עניין פשוט של אי-גילוי. זה מישהו שעשה מאמץ גדול כדי לרמות ופיתח תוכנות כדי שזה ייראה כאילו ההשקעות שלו הן אמיתיות. גם אם יש רגולציה מאוד טובה, לא בטוח שזה היה מתגלה. אני חושב שקודם כל יש פה כשל אדיר של רואי החשבון שלו".
פרופ' חנס רואה ברואי החשבון את הסכר בפני הונאות כאלה. "מטריד אותי הכשל של רואי החשבון. אמנם מיידוף לא ניהל חברה ציבורית ולכן אין לו רואה חשבון שעומד בכל הכללים של רואה חשבון של חברה ציבורית. אבל בכל זאת, לרואה חשבון יש כללי אי-תלות וכללי אתיקה, והכשל פה הוא מאוד מפתיע".
* אז מקרים כמו מיידוף מוכיחים שהרגולציה נדרשת ואולי אפילו צריך יותר.
"אני לא הייתי רץ להוסיף רגולציה בלי מחשבה בגלל שדבר כזה קרה. רגולציה בארה"ב היא מהרגולציות הסמיכות בעולם. בארה"ב יש רגולציה כמעט בכל תחום. רגולציה מאוד אינטנסיבית. התקציבים שארה"ב משקיעה בזה הם הרבה יותר גבוהים מאשר במקומות אחרים. ולמרות זאת, שם אנחנו רואים את השערוריות הגדולות ביותר".
* אז איך זה קורה להם?
"הסיבה היא ששערורייה זה לא רק פונקציה של כמות הרגולציה, אלא זה גם עניין של תרבות ועניין של אנשים. עד כמה הם תאבי בצע. וזה עניין של הזדמנויות. מטבע הדברים, בשוק הישראלי ההזדמנויות הן יותר קטנות והאפשרויות לתרמית הן יותר מצומצמות, והרגולציה צריכה להיות בהתאם".
* הפיקוח אצלנו ראוי, אם כן, לשבחים?
"יש תחומים שיש להם תת-פיקוח, יש תחומים אולי שיש להם עודף פיקוח, וצריך לעבור תחום-תחום ולבדוק אותו. לא הייתי ממהר להגיד אמירה כללית לכאן או לכאן. מעילה כמו שהייתה לנו בבנק למסחר זו מעילת ענק במונחים של השוק הישראלי. דברים רעים יכולים לקרות. רגולציה אינה התגובה הטובה ביותר לתרמית מהסוג של מיידוף. זה לא דבר פשוט למנוע אותו מלכתחילה".
הרגולציה כעלה תאנה
דידי לחמן-מסר, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, לא מתלהבת מהשבחים לפיקוח בישראל. "הרגולציה היא תמיד עלה תאנה. כשיש הצלחה אז הרגולציה לא בסדר ומפריעה להצלחה, וכשיש כישלון כלכלי אז פתאום כולם מבקשים רגולציה כדי שתסדר להם את העניינים".
* זה באמת מה שהיה בתקופת הגאות בשוקי ההון בעולם.
"כששווקים מפוקחים משגשגים ומצליחים, באים ואומרים 'תעזבו את הרגולציה. אתם מפריעים לשוק לפעול'. וכשהשוק כושל באים ואומרים, 'רגע, צריך רגולציה'. שני המקרים קיצוניים ולא רלוונטיים. גם כשהשוק מצליח יש מקום לרגולציה וגם כשהשוק נכשל".
* בארה"ב גם היה סיפור שאחד המבקרים שבאו לבדוק את החשדות התחתן בסוף עם האחיינית, שהייתה סמנכ"לית רגולציה.
"זה דבר מדהים, כי כנראה שה-SEC ידעו על זה. הסיפור של הקשר הרומנטי הוא ממש סיפור לסרט. העובדות כנראה היו על השולחן אצל מישהו והוא לא התעורר, כי הוא נרדם בשמירה בכוונה".
* כלומר, גם ברשויות עלולות לצוץ שחיתויות למיניהן.
"הציבור לא יכול לצפות שהרגולציה תפתור את כל הבעיות. אנחנו לא יכולים להירדם ולהגיד 'יש רגולטור והוא צריך לדאוג לנו'. בוא ניקח לדוגמה את רשות ניירות ערך. התפקיד שלה זה להביא אינפורמציה לציבור המשקיעים. אם ציבור המשקיעים אדיש לאינפורמציה שמוסרים לו וממשיך לקנות מניות של חברה - אז הרגולציה כאן עמדה במשימותיה".
ד"ר אייל סולגניק נותן בהם סימנים. "'מיידופים' בוחרים במקום הקל ביותר, נטול הפיקוח, כדי לפעול בו". המסקנה שלו היא, כי כל עוד לא יהיה פיקוח מלא, על כל הגורמים והמוצרים, תמיד יהיו 'מיידופים' והם ימצאו להם שטחי פעולה נוחים.
"המקרה של מיידוף הוא מרתק. אין לפטור אותו במילים 'עוד גנב'. יש להשקיע מאמץ ניכר על מנת להסיק ממנו את המסקנות הנכונות, כי הוא מקפל בחובו את כל הבעיות של השווקים הפיננסיים המודרניים: תאוות הבצע, השטחיות, חוסר הבדיקה וההתעלמות מ'דגלים אדומים', הנכונות להאמין בתופעות נטולות הגיון כלכלי כדי להתעשר".
ד"ר סולגניק מכנה את חוסר הבדיקה מצב של "ארביטראז פיקוחי", ובה שחקנים בשוק בוחרים במנגנוני התאגדות ופעולה הכרוכים במינימום פיקוח, כפי שקרה גם במקרה מיידוף. "יש לחתור להשוואה של עוצמת הפיקוח לכל רוחב שווקי ההון ועל כל שחקניו, כך ששחקנים דומים ומוצרים דומים - יהיה שמם אשר יהיה - יהיו נתונים לאותו פיקוח הדוק".
* בהכנת הכתבה השתתף רון שטיין.