רוברט מיידוף הוא הרוע האולטימטיבי. הוא עשק קשישים. רימה פראיירים מהמעמד הבינוני. ושדד את אלי ויזל. למען השם, רוברט, אלי ויזל! הבנאדם שרד את השואה ואת כל הספרים וההרצאות וההופעות המכורכמות בטלוויזיה, רק כדי שאתה תכייס ממנו 15 מיליון דולר? על זה בלבד מגיעות לך 150 שנות מאסר! (אפילו אם תמות קצת קודם.)
האמריקנים הם נקמנים בני נקמנים, תשאלו את פולארד. אבל נדמה שהלינץ' בנוכל מיידוף קל מדי ומזכיר מערבונים של קלינט איסטווד (עם לי ואן קליף), שמתעלמים מהריר שזולג לנו בצדי הפה. ריר של חמדנים. רודפי בצע. חסרי בושה. ריר של מי שמוכן לקחת את הירושה של אבא, את כלי הכסף של סבתא, את החסכונות לילדים, ולהפקיד אותם בידי יהודי חייכן, סבא טוב ומיטיב, שמבטיח רווחי עתק.
במשך שנים תהיתי מדוע בעלי ממון, עשירים שהונם עצום, מרמים את מס הכנסה. הרי יש להם די כסף להאכיל את צאצאי צאצאיהם. עכשיו אני מבין: זה בגנים שלהם. ושלנו. אנחנו זללנים. מכורים. חייבים עוד מכשור דיגיטלי מיותר. עוד בית. עוד מכונית. ולא שבעים לעולם.
ואפשר לומר זאת אחרת. בין השחיתות של מיידוף לצניעות של בן-גוריון מפרידים לא רק 50 שנה, לא רק אוקיינוס, אלא תמצית הטרגדיה של העם היהודי: היינו נוודים, חלפני כספים, שנואים ומסכנים, כבשנו את הארץ, עיבדנו את אדמתה - ושבנו לסורנו.
מגיע לנו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
