אנחנו אוהבים לשנוא את החרדים. אחת הסיבות לכך היא שהחרדים אומרים לנו, החילונים, שהם טובים מאתנו. זה מתריס, מפני שאנחנו חושבים שהחרדים הם טפילים שנסמכים לשולחן הממשלה ולוקחים כספי העברות בהיקף מיליארדים בעוד שהם אינם תורמים לכלכלה דבר.
זכות הקיום של העולם החרדי התורני תלויה במשלם המסים הישראלי החילוני ובו בזמן המיעוט החרדי חש נעלה מאתנו, בגלל הלימוד התורני. ניגודים אלה מכשירים את השנאה החילונית העזה כלפי המיעוט החרדי.
המיעוט החרדי אינו שונה מכל מיעוט אחר, הוא חושש מתרבות הרוב ומנסה לבדל עצמו באמצעות הטפה קנאית לנהוג בדרכו. אנו, החילונים, חווים את האלטרנטיבה האורתודוכסית כמתקפה אלימה על סגנון חיינו, אך למעשה מטרתם של החרדים היא למנוע זליגה של חרדים אל העולם החילוני. לדעתי אל לנו לאיים על המיעוט החרדי, אלא עלינו להניח לו לחיות בקרבנו תוך שמירה על סגנון החיים שבחר לעצמו.
איבוד עשתונות או פחד משינוי?
מנקודת מבט חרדית אירועי הימים האחרונים הגדישו את הסאה: בחירתו של ברקת לראשות עיריית ירושלים, פתיחת חניון "קרתא", מאסר ה"אם המרעיבה" ופתיחת סופרמרקט במרכז העיר בשבתות. הם חשים שהחילונים מותחים את גבולות הסטאטוס קוו כדי לשנות את אופייה של ירושלים. ההתפרעויות חסרות הרסן שלהם הן לכאורה דרך להפגין שאינם מכבדים את שלטון החוק, אך למעשה זה איבוד עשתונות נוכח הפחד משינוי.
העולם החילוני המודרני כבר הבקיע את חומות האמונה בכמה תחומים: טלפונים סלולאריים, מחשבים ואינטרנט, עבודת נשים חרדיות, גיוס חיילים חרדים לצבא ושימוש בעברית במקום בשפת יידיש.
עלינו להימנע מהתערבות יזומה בעולם החרדי ולאפשר לזמן לעשות את שלו. השינויים בחברה החרדית הם אמנם אטיים ואינם נראים בעין חילונית, אך הם מתרחשים ויוצרים בקיעים עמוקים בעולמם.
העימותים האלימים בשבועות הנוכחיים עלולים להסתיים בקורבנות בנפש בצד החרדי. תוצאה כזו עלולה להפוך לנקודת ציון להתנגדות לממסד החילוני, חיזוק גורמים חרדים קיצוניים ועצירת רפורמות פנימיות בחברה בחרדית.
גשר בין הממסד לרחוב
נוכח הצטברות האירועים שהביאו את המתח לשיאו מה שצריך לעשות הוא להפסיק את השימוש באלות המשטרה כאמצעי הידברות בין הצדדים ולהימנע מהתבטאויות נוסח זו של ראש העיר ברקת על הפסקת שירותים עירוניים לשכונות החרדיות וניתוקן מהעיר.
במקום מסרים אלימים אלה צריך להעביר מסרים פשרניים לחיים בצוותא.
עד לא מכבר ראש העיר היה חרדי. כיום החרדים נמצאים כסרח עודף בקואליציה העירונית וללא השפעה אמיתית. כעת יש להקים גוף מגשר בין הממסד החילוני לרחוב החרדי בהשתתפות חברי הכנסת החרדים מחד ונציגי ממשלה ועירייה חילונים מאידך.
פעולותיו של סגן שר הבריאות הרב ליצמן ששילם ערבות של 200 אלף שקלים לשחרור ה"אם המרעיבה", גיבה את בית החולים "הדסה" וגינה את האיומים נגד בכירים בבית החולים, תרמו להרגעת בכירי "הדסה" והרחוב החרדי כאחד.
סטאטוס קוו ישן-חדש
יש להודיע לציבור החרדי ששום סטאטוס קוו לא יופר עד שוועדה שתוקם בעתיד תדון ותחליט בנושאים השונים. תהליך של הידברות יפיג מתחים וימנע התפרצות פתאומית של מהומות גם אם בסופו של יום לא תושג הסכמה בכל הנושאים.
יש לנקוט בצעדים אופרטיביים: קביעת כדורגל כמשחק המתקיים רק בימי, קווי אוטובוס למהדרין, שלטי חצות הגונים, רחובות סגורים.
כשליש מתושבי ירושלים (כ-230 אלף איש) הם חרדים ולכן נוכח משקלם באוכלוסייה יש לאפשר גם להם להכתיב את סגנון חייהם בבירה: מתן שירותי תחבורה ציבורית בקווי אוטובוס למהדרין (הפרדה בין נשים וגברים), קביעת תקנה עירונית שמונעת שלטי חוצות בעלי מסרים מיניים, סגירת רחובות של שכונות חרדיות בשבת והימנעות מפתיחת עסקים חדשים בשבת.
כמו כן, אם בית"ר תשחק את משחקיה בימי חול יתאפשר לאוכלוסייה הדתית והחרדית להגיע למגרשים וייווצר מקום מפגש. יצירת מוקדי מפגש בעיר מחוברת יקרב בין הניצים ויאפשר היווצרותו של דו קיום מאוזן.