זה מתחיל מצחיק, מבריק, ואפילו מבטיח.
השחקנים עולים לקדמת הבמה, לפני המסך, ומספרים שהם יספרו לנו סיפור שקרה להם לא מזמן, והם כאילו מעלים לבמה צופה מן האולם, שבעצם הוא שחקן - הם בעצמם אומרים - שרק משחק את הצופה הזה, שאיתו קרה להם המקרה ההוא. ואז מתחילה ההצגה, המציגה כביכול את חייו של הצופה הזה, כפי שהוא מספר לשחקנים, אבל בעצם זה לא בדיוק ככה, זאת אומרת זה בכלל לא ככה, ואז "הצופה" מתערב ומשנה, ומתעצבן, ויורד מהבמה, וחוזר לתקן וכן הלאה.
וזה יפה. וזה מצחיק. וארז שפריר, השחקן שמשחק את השחקן שמשחק את הצופה עושה את זה מצוין. וזה מבריק, כי זה כתוב נהדר, וזה מבטיח, בגלל שזה שובר את המוסכמות המעיקות של הצפייה בתיאטרון, ומאפשר אולי לעשות על הבמה משהו קצת אחר.
הנושא - כפי שמתברר מהר מאוד בשיחה הראשונית עם "הצופה" ובסצנה הראשונה המוצגת מ"חייו", שבה אביו השב מן הקרב מגלה עניבה בשירותים, ומאשים את אמו בבגידה, והיא משיבה לו בצרחות משלה - הוא "האהבה - תחילתה וקמילתה, והכיצד ניתן, אם בכלל, להצילה?".
ואכן, בהתחלה המחזה וההצגה, כל עוד הם נשארים במישור הריאליסטי ששורטט כאן, עובדים מצוין. אלא מה? בשלב מסוים, לפתע פתאום, מגיחים אל הבימה משום מקום כל מיני שטויות, בדמות טרגדיות יווניות ואגדות ילדים, וחלומות ופנטזיות וסרטי פילם-נואר ודרקון עם שלושה ראשים בדמות שלושה גנגסטרים, והשד יודע מה ולמה.
מישהו (מי זה יכול להיות?) לא האמין בכוחו להעמיד מחזה והצגה על הבסיס הנפלא שהוא עצמו יצר, ולפיכך החליט לשנות כיוון ולגייס להצגה שלו את כוחות השאול והפנטזיה והקסם לכאורה, כדי לחזק אותה בשלל טריקים ו"קסמים" תיאטרליים של החלפות דמויות והיכלאויות והשתחררויות הודיניות, בדיוק מן הסוג שבו גם הקהל נהנה וגם המבקרים (חוץ ממני, אבל מי אני בכלל?) מתמוגגים ממנו. למה מתמוגגים? כי מצד אחד זה סלפסטיק מצחיק של אנשים מתנגשים ונופלים וכל זה.
אבל מצד שני זה לא סתם סלפסטיק המוני, רחמנא לצלן, אלא סלפסטיק פסאודו-תרבותי, כי האנשים שרצים ונופלים על הבמה הם פרפראזה (אפילו את המילה הזאת אנחנו מבינים) על אורפיאוס ועל השאול, ולא כל אחד יכול להבין את זה, רק אנשים שיש להם "תרבות", הבנתם?
אבל בעיניי (מה לעשות? מאז שיצאתי מדופן אמי, אני מוכרח להיות כל הזמן יוצא דופן) זה פספוס נוראי. זו בריחה מחפירה מהתמודדות עם רעיון נהדר, אל המחוזות הבטוחים, והבכלל לא קסומים, של חנופה לקהל באמצעות זריית נפט בוער בעיני הצופים, בתואנה שהנפט מייצג את הנפש או את השאול או קשקוש שכזה, והקפצת שלושה כדורים באוויר כאילו הם שלושת יסודות הבריאה או שהם מייצגים את אורפיאוס, קריאוס וחארטיאוס (סתאם. חארטה. לא הייתה שלישייה כזאת. אבל תודו שזה נשמע תרבותי לאללה, או ליתר דיוק - לזאוס).
והכי גרוע, ולמרבה הצער בכלל לא מקרי, כי זה מתאחד עם החנופה לקהל "התרבותי", הוא המסר הניו-אייג'י המנחם של ההצגה, שעל פיו כל מה שצריך כדי להציל את האהבה, שקמלה או קרסה לאחר 30 או 40 שנה, זה איזה פתרון קסם של "לתת יד" או "להבין ולהרגיש", ואז הכל יחזור להיות נפלא כשהיה, ולא רק שלושה, אלא אפילו 33 כדורים יעופו להם בשמי התכלת זרועי הכוכבים.
ולבורגנים הייתה אפוא "אהובת הדרקון" גם צהלה וגם נחמה. *