נראה ששר החינוך, גדעון סער, ומנכ"ל משרדו, ד"ר שמשון שושני, חשבו על הכל. הם חשבו על חינוך לערכים, על מיגור האלימות, על מעמד המורים, על מעמד המנהלים, על ההישגים במבחנים ועל דיגיטליזציה של המערכת. הם חשבו על הכל וזה בדיוק היתרון אבל גם החסרון של תוכניתם.
סער ושושני אספו את כל הבעיות הידועות במערכת החינוך ושמו את הכל בסל אחד. מסודר, יפה, מכובד. לכל הבעיות הם מצאו פתרונות, תוכניות יישומיות, הטעמת שינויים מבניים וחיזוק הנקודות החלשות. יש פתרון למשבר החינוך, הם מנסים לומר דרך התוכנית. ואכן, במצגת היפה שהם הכינו הוצגו הדרכים להגיע אל היעדים.
מערכת מסועפת
אבל מצגת היא רק מצגת. וכמו שהנייר סופג את הכל, כך גם המצגת יכולה לספוג. הצבת יעדים - כמו קפיצה של 20 מקומות במבחן PISA הבינלאומי תוך שבע שנים - נראים מצד אחד כמו הימור פוליטי מסוכן אבל מצד שני, הם גם לא נראים ישימים במיוחד.
שינויים מבניים במערכת מסועפת כמו מערכת החינוך בישראל, שבנויה על מיליון וחצי תלמידים, על עשרות אלפי מורים עם ארגונים בעלי גב חזק ועל כמות דומה של הורים שעומדים מהצד ומצקצקים בלשונם, הם קשים מנשוא. על כך יכולים להעיד שרי החינוך בשנים האחרונות.
אותם שרי חינוך יכולים גם להעיד על כך שמרבית התוכנית אינה מחדשת הרבה: באלימות כבר מנסים להילחם שנים; את מעמד המורה ניסו לשפר כבר מזמן ולא בטוח שהעלאת רף הקבלה למוסדות להוראה הוא הפתרון הנכון; שיפור הישגי התלמידים הוא תפילה של כל הורה ומורה בשנים האחרונות; גם הרצון להכניס מחשבים וטכנולוגיות אחרות למערכת החינוך אינו חדש והוא כבר נכשל בוועדות קודמות בעבר. ולימודי יהדות וציונות? הנושא גם כך שנוי במחלוקת ולכן גם לא ברור עד כמה הנושא יוביל את המערכת קדימה.
יצליח איפה שכולם נכשלו?
סער הוא שר חדש שמציג תוכנית חדשה במערכת שרוויה בהבטחות, בוועדות ובתוכניות (ועדת דוברת כמשל). סער מציב יעדים שאפתניים שיכולים בהחלט לסייע למערכת אבל בסופו של יום הוא צריך לשאול את עצמו - למה דווקא הוא חושב שיצליח במקום שאחרים במערכת כשלו?