אני לא עוזב את ירושלים

ומבקש מ"ירושלמים שהתפכחו" ו"ירושלמים לשעבר" להפסיק להציע לנו, החילונים, לעזוב

כירושלמים רבים עקבתי גם אני בסוף השבוע האחרון אחר התחממות החזית החילונית-חרדית בחניון קרתא בבירה. בכיכרות ירושלים לא נצפתה תנועה ערה של חילונים: אלה, כהרגלם חגגו במועדונים בתלפיות או בברים במגרש הרוסים, ואת המהומות בקרתא ראו, כמוני, בטלוויזיה. לעומת זאת, בכיכר העיר הווירטואלית, האינטרנט, הייתה תנועה ערה.

בתגובות באתרי החדשות באינטרנט על ההתפרעות של העדה החרדית ניתן היה למצוא את התמהיל הרגיל של התלהמות ("להיכנס בהם בכוח"), צדקנות ("כולנו יהודים") וסנוביות תל-אביבית מצויה ("הייתי בירושלים בטיול ביסודי"). אבל בסוף השבוע האחרון נדהמתי ונבהלתי לראות יותר ויותר תגובות מז'אנר חדש, תבוסתנות.

יותר ויותר "ירושלמים לשעבר" ו"ירושלמים שהתפכחו" מציעים לקהל הקוראים, ולירושלמים החילונים שעדיין נותרו בעיר, פשוט להרים ידיים ולוותר. לעזוב את העיר. להשאיר אותה לחרדים. "לבחור בשפיות", לפי חלק מהמגיבים. "הרי ממילא הם יהיו רוב בעוד כמה שנים", מלהג מומחה אחד לדמוגרפיה, בעוד מומחה אחר לתיאולוגיה מחרה מחזיק אחריו: "ירושלים תמיד הייתה דתית, צריך לתת אותה לדתיים".

בין השורות, מתפתחת כאן גישה תבוסתנית שמסוכנת לחברה הישראלית לא פחות מהחרדים עצמם. מה הלאה? לוותר על שיפור מערכת החינוך כי זו מלחמה אבודה מראש? ללכת עם שכפ"צ ברחוב כי זה הפתרון היחיד לאלימות? לוותר על עבירות צווארון לבן כי כולם מושחתים?

הקרב על עתיד ירושלים הוא ההישרדות של כולנו. הקרב על הבית של כו-לם. במחוזות תל אביב נהוג להתייחס לירושלים כ"עיר הקודש", על הטוב והרע שב"קדושה" שלה. אבל ירושלמים ותיקים יכולים להעיד על בשרם: החרדים פועלים בשיטת הסלמי, פורסים פרוסה ועוד פרוסה.

אתמול הקרב הוא על בר אילן, היום על קרתא, מחר על כביש מס' 1 לתל אביב. לתשומת ליבם של הקוראים הלא ירושלמים: מרכזי אוכלוסייה חרדים קיימים היום באשקלון, באשדוד, בטבריה, בבית שמש, בחיפה, אפילו באילת. לרוב, הם חיים בדו-קיום עם החברה החילונית בערים אלה. בינתיים. חלקם מצפים לראות איך יתנהלו הדברים ב"עיר הקודש", ואז אולי ידרשו להרחיב את ה"הבנות" החדשות, ולהרחיב אותן ל"ארץ הקודש".

ברקת כעדות

ועוד הערה קטנה לסדר. בירושלים נבחר באחרונה ראש עיר חילוני, עדות חיה וקיימת לכך שהעיר לא נשלטת על ידי החרדים. אבל בניגוד למה שמקובל לחשוב, ברקת לא נבחר רק בקולות החילונים. חלק גדול מבוחרי ברקת היו דתיים לאומיים, פלח נכבד בתמהיל האוכלוסייה של ירושלים, שמאס אף הוא - אם כי לא בטונים צורמים - בשלטון החרדי.

משיחות שקיימתי עם דתיים לאומיים רבים, עולה הרושם כי הם קרובים בעמדתם הרבה יותר לציבור החילוני. זו הסיבה שבשכונות רבות בירושלים מתקיים דו-קיום של כבוד הדדי בין חילוניים לדתיים לאומיים, זו הסיבה בעטיה בחר רוב הציבור הזה בברקת.

אבל באחרונה, בכל הקשור לסוגיות של דת וחברה, הציבור הזה נעלם ונאלם. גם לאחר שנציגי החרדים דרכו עליו ברגל גסה בעניין הדחתו של הרב דרוקמן מביה"ד לגיור (רוב החילונים לא מבינים לצערי עד כמה חמורות ההשלכות של צעד זה לעתיד כולנו); גם לאחר ש"קרבות השבת" בבירה משניאים יותר ויותר את הדת על חלקים רבים באוכלוסייה - לא נשמע קולו של הציבור הדתי-לאומי.

נראה כאילו הציבור הזה החליט להקדיש את כל כולו לחזית המדינית, והשאיר את החזית הדתית-חברתית לקיצונים משני הצדדים. אחי הדתיים-לאומיים, בשעה שאתם מחזיקים בציפורניים בארץ, המדינה בורחת לכולנו מבין האצבעות.