התקשורת בישראל בשירות החמאס

בתוך הסערה סביב הספר על גלעד שליט, התקשורת שכחה את מי היא משרתת ואיך

הקרב על הכותרת הכי מדכדכת של השבוע הוא קשה. בואו נראה רגע מה היה לנו.

נורווגיה החליטה להפסיק להשקיע בחברות ישראליות שהיא רואה כקשורות לגדר ההפרדה, כמובן מבלי להתייחס לשאלה הפשוטה - מדוע בכלל הוקמה גדר ההפרדה מלכתחילה.

אחר-כך, הסכסוך עם שוודיה עלה מדרגה, אחריו נודע כי השוטרים בישראל משתכרים שכר-רעב, שהופך אותם לנזקקים לקראת החג ואת כולנו למודאגים יותר בגלל מצב הביטחון האישי שהולך ומידרדר, ואחרי-כן התפרסם הדו"ח שהבהיר לנו בפעם האלף כי מצב החינוך כאן הוא על הפנים.

אז איזו כותרת הכי מדכדכת? לא קל להכריע. ובכל זאת, נראה כי סיפורי גלעד שליט ייקחו את הבכורה.

נדמה כי השתרש כאן מעין דפוס כזה: בכל פעם שצצים סיפורים סנסציוניים יותר - הנושא של גלעד שליט נדחק הצידה, לעיתים אפילו נשכח. אחרי הכול, הרבה עניינים יש לנו פה, בארץ הקודש. הרבה בלגן, והרבה תחרות על מה תהיה הכותרת הראשית של מחר. אבל בכל פעם שהדרמות האחרות שוככות קצת - שליט מקבל שוב את הבמה.

הפעם, זה היה קשה במיוחד. העדויות שהודלפו לתקשורת לגבי מה שהבחור או הילד המסכן הזה עובר בשבי היו מכאיבות. מכאיבות פיזית. מסוג הדברים שאי-אפשר לקרוא ולהישאר אדיש לעומתם. כתב-היד שלו. תיאורי הצעקות, הבכי, ההתעללות. אנחנו כאילו יודעים שכל זה קיים, משערים שזה מה שקורה שם, בבור הטחוב בעזה, אבל ביום-יום שלנו אנחנו לא נכנסים יותר מדי לפרטים. לא ממש יושבים ומדמיינים.

אבל כשנחשף פתאום תוכן המכתב הראשון של שליט מהשבי, ששלוש שנים תמימות, ארוכות ומלאות סבל עברו מאז שליחתו, אי-אפשר להימנע מלקרוא אותו. ולהבין. כמו שאי-אפשר שלא לקרוא את העדויות של אנשי חמאס אודות מה עובר עליו. עדויות שייחשפו בקרוב בספר חדש.

חיים בתוך בועה

הבעיה היא שכל התרחיש הזה רק הדגיש עוד יותר עד כמה אנחנו חיים בתוך בועה משל עצמנו, מנותקים משאר העולם. לא היה כלי תקשורת ישראלי אחד שהרשה לעצמו לא להתעסק השבוע בגלעד שליט, אך מה עם כלי התקשורת בעולם? עליהם, איכשהו, כל האינפורמציה הזאת תמיד פוסחת. גם השבוע. גם למרות העדויות החדשות, למרות החשיפות, למרות הדרמה.

מי שהסתכל קצת בכלי תקשורת זרים, לא זכה לראות שום מילה על גלעד שליט. כנראה לשם לא הגיעו יחסי הציבור של הספר החדש אודותיו, שיצא לאור לקראת החג, אחרי שיקודם בראיון שער גדול ב-7 ימים.

זה לא שב-CNN, ב-BBC או ב"ניו-יורק טיימס" לא היו אתמול (ד') כותרות שדיברו על ישראל. הן פשוט עסקו בדברים אחרים: בעיקר בדו"ח של "בצלם", שקבע כי מרבית ההרוגים במבצע עופרת יצוקה היו אזרחים, ולא לוחמים, ושישראל ניסתה לטייח.

כן, ביחסי ציבור שליליים לעצמנו, תמיד הצטיינו. אבל שום דו"ח על גלעד שליט לא מצא את דרכו מחוץ לגבולות ישראל. שום מכתב, שום עדות ואף מילה על הספר החדש. כל הנושא כנראה לא נתפס כשווה דיווח למישהו נוסף בעולם, זולת הישראלים.

אז עכשיו, אחרי שזועזענו בפעם המי-יודע-כמה ממצבו של השבוי הישראלי, אפילו אם הפעם הזדעזענו יותר מתמיד, מה בעצם יצא מזה? האם גלעד שליט ישוחרר לקראת החג? האם המשא-ומתן לשחרורו התקדם? לא.

מה שיצא מזה עבור גלעד שליט ועם ישראל זה כך: החמאס מרגיש עכשיו חזק יותר, כי התקשורת הישראלית שירתה אותו, כרגיל. היא חיזקה אותו גם בכוח המיקוח שלו בעסקה שאינה מתבשלת כבר למעלה משלוש שנים, וגם בכוח ההרתעה שלו מול צה"ל.

למה? כי להיות גלעד שליט, או אבא שלו, או אמא שלו, או אחיו או אחותו, זה הפחד הכי גדול של כל אחד ואחת מאיתנו. זאת החולשה הלאומית שלנו, הפצע שלנו, המפלצת הפרטית המאיימת על כל בית ועל כל אדם בישראל.

מה שכן, השבוע, התקשורת המקומית שלנו קידמה את הספר החדש, קידמה גם את מכירות העיתונים בישראל עם כותרותיה הדרמטיות, קידמה גם את כל מי שפירסם בעיתונים וקרא לצאת ולקנות לקראת החג.

לא שאכפת לי שהספר יקודם. להפך. לבריאות. זה נושא חשוב. אבל תגידו, לא חשוב שמישהו יקדם גם את הפצע של המדינה ואת שחרורו של גלעד שליט האמיתי?

מילת שלום אחרונה לדוד טמיר

לא זוכרת כמה שנים אני מכירה את דוד טמיר. אולי בגלל שהוא היה סוג של פרסומאי נצחי. כזה שתמיד היה שם, כזה שגידל חצי ענף. השבוע, הוא נפרד מענף הפרסום, וענף הפרסום כולו נפרד ממנו.

דוד טמיר היה אלוף העולם בלהיות גוד-לוקינג. הוא תמיד היה מטופח, לבוש היטב, מבושם, מסורק, מחייך.

דוד טמיר היה אלוף העולם במינגלינג. בארוחות צהריים, בקפה, בהשקת כוסות בכל מיני קוקטיילים מוצלחים ומוצלחים פחות.

דוד טמיר היה גם אלוף העולם בלספר סיפורים. על הלקוחות, על הקונקורנטים, על קמפיינים מכל העולם, על הרצאה ששמע או על ספר שקרא. המזג הטוב וההתלהבות שלו היו כל-כך חזקים, שתמיד חלחלו והשפיעו גם על מי שלידו. אפילו כשכעס, נפגע או נעלב - וברוך השם אגו היה לו - אף פעם לא התנהג בכוחנות או באלימות. אף פעם לא ניבט ממנו אפילו מבט מתריס, גם אם היה ממש בעצבים על משהו, כי כל הקטע הזה של השטנה, שפרסומאים לא מעטים ניחנים בו, פסח עליו.

ולמרות זאת, במשך לא מעט שנים הוא הצליח להיות הפרסומאי בהא הידיעה. פרסומאי כמו שרואים בסרטים - חתיך, עשיר, שרמנטי ומקושר בטירוף.

הדרך שלו, שבה התמיד והמשיך גם כשהיה קשה יותר, גם בתקופות בהן העסקים נראו מייאשים, היתה טבועה בו, והוא לא סטה ממנה מעולם.

לא יודעת מה אתכם, ובלי קשר לכמה סיסמאות אלמותיות הוא המציא שמלוות אותנו עד היום, אבל בעיניי זה הדבר הכי נערץ שהוא השאיר מאחוריו. הוא היה מהפרסומאים הבודדים שידעו להיות בני אדם.