אל תגידו לי להיות חזקה, כבר הייתי חזקה פעם אחת" אמרה רונה רמון. וזה הזכיר לי אם אחרת שגם היא נאלצה להיות חזקה יותר מפעם אחת - רבקה גובר ששכלה את שני בניה במלחמת העצמאות.
אפרים, הבן הבכור, היה מפקד מחלקה בגדוד 52 של גבעתי כשנפל בקרב. מותו עודד את צבי, אחיו בן ה-17 להצטרף פלמ"ח. צבי נפל במשלטי חוליקאת, לא רחוק מכפרו, כפר ורבורג, כשלושה חודשים לאחר נפילת אחיו הבכור. אפרים וצבי היו ילדיהם היחידים של רבקה ומרדכי.
רבקה ובן גוריון
ילד הייתי ולא שכחתי. עד היום אני זוכר את הטראומה שחוותה החברה בישראל. ראש הממשלה דאז לא ידע את נפשו מרוב צער, כמו כולם. הוא יצר קשר עם רבקה שנמשך לאורך שנים רבות באמצעות מכתבים ופגישות. אולי הוא הרגיש מעין אחריות אישית הוא, האיש שהחליט והכריז על הקמת המדינה היהודית, והיא, האם השכולה, המשלמת את המחיר הכל כך נורא.
כל אחד חיוני
לא עלתה אז השאלה אם נכון לאפשר גיוס של צעירים שכולים ליחידות קרביות. לא היה מקום לשאלה כזאת, כי הישוב היה כל כך קטן, כל אחד היה חיוני למאמץ המלחמתי. וגם אז, כמו היום, שאלו האנשים את השאלה המתבקשת: איך שורדים אסון כזה, איזה חיים מחכים לאדם שמכה כזאת נחתה עליו.
התשובה
לרבקה גובר היתה תשובה לשאלה זו: עשייה. היא החליטה להקדיש את חייה לאחרים, לאלה ששני בניה נהרגו למען ימשיכו לחיות ולבנות את המדינה הקטנה, העניה ושבעת האסונות. היא מיקדה את פעילותה בתחום החינוך, בעיקר לעולים החדשים שהגיעו הישר מהתופת. המדינה חסרת האמצעים ומרובת הדאגות התקשתה לקלוט אותם כראוי.
רבקה הפכה למדריכת עולים, היתה מורה במעברת קסטינה, היתה ממיסדי משובי העולם בחבל לכיש, והקימה שם מערכת חינוך. ועוד, ועוד, ועוד היא היתה בכל מקום שם נזקקו ליד אוהבת ואוזן קשבת. "אם הבנים" קרא לה בן גוריון, והוא לא התכוון רק לבניה שלה היא היתה לאם לכל הבנים שנזקקו לעזרתה ואהבתה.
אין נחמה לאובדן של רונה. אבל אולי זכרה של רבקה גובר יכול לתת לה השראה ותקווה.