בנותיי, שגילן הממוצע הוא 4, סובלות מבעיית אמינות חמורה: "אבא, תקרא לנו עוד סיפור אחד, ואז נלך ישר לישון"; "אימא, אם תיתני לי עכשיו נשנוש, אני מבטיחה לאכול את כל ארוחת הערב אחר כך". אתן יודעות מה, יקירותיי? אנחנו פשוט לא מאמינים לכן, כך שלא יהיו לא נישנוש ולא סיפור נוסף.
לא רק ילדות קטנות סובלות מבעיות כאלה, ודוגמאות לא חסר. מנהלים, למשל, מבטיחים לעובדיהם בונוסים על ביצועים טובים; העובדים לא מאמינים, וכך הביצועים המקווים אינם מושגים. ממשלות מבטיחות להגביל את האינפלציה, אך אף אחד אינו מתייחס אליהן ברצינות, וזאת אחת הסיבות לכך שהאינפלציה דוהרת.
לבעיית האמינות הזאת יש פתרון. רוב האנשים המבוגרים בונים לעצמם מוניטין מסוים של אמינות, ולכן גם רוצים לשמור עליו. במקרה של הפוליטיקאים, למשל, זה יתבטא בהאצלת סמכויות לבנקים מרכזיים; הבנקים אמינים יותר בעיני הציבור ויעילים יותר במיגור האינפלציה.
עם זאת, דווקא כאשר הדיון עוסק בהתחממות כדור הארץ רק מעטים מאיתנו מחפשים אחר אמינות בנושא לוח הזמנים הצפוי, וחבל. אינני רואה כל סיבה להאמין להבטחות הממשלות השונות בנושא. ממשלת בריטניה העמידה זה כבר יעד לרמת פליטות הפחמן עד שנת 2050. אפשר להניח במידה רבה של ודאות שהקבינט הנוכחי כבר לא יהיה אז בתפקידו. בינתיים הממשלה מסתפקת במיסוי מופחת על החימום הביתי (המזהם), ולא פועלת די כדי לקדם מקורות אנרגיה ניתנים-לחידוש (כלומר, ירוקים).
האיחוד האירופי קבע תוכנית לסחר בפליטות פחמן. מדובר ברעיון טוב, אבל בשנת 2007 נפרצו סדקים במוניטין של התוכנית, כאשר מחירי רישיונות המתירים פליטת פחמן צנחו; המדינות החברות באיחוד פשוט הציפו את השוק ברישיונות. נכון לעכשיו, הפיקוח על האישורים הניתנים לפליטה הדוק יותר, אבל הפארסה הזו עשויה בהחלט לחזור על עצמה בעוד חמש או עשר שנים. אמינות ההגבלה על פליטת הפחמן בארצות הברית מפוקפקת אפילו יותר. בוושינגטון יש אנשים רבים בעלי כוח פוליטי שעדיין מפקפקים ברעיון שבני אנוש הם אלה שאחראים להתחממות הכדור. ואם לא די באלה, הסכמי אמנת קיוטו, שעוסקת בנושא, עומדים לפוג ב-2010, ועדיין אין להם כל תחליף. מדוע אנו סבורים שהמילים של היום ייתרגמו למעשים מחר? ואם כבר, מדוע עלינו להאמין שאותם מעשים מחר לא ייפסקו מחרתיים?
שאלת האמינות בתחום הזה אינה שאלה זניחה. כל מי שמתכוון לבנות בנייני משרדים יעילים מבחינת אנרגיה, או טחנות רוח לייצור חשמל, רוצה לדעת שמאמציו והשקעתו לא ירדו לטמיון בשל שינוי בגישה של הממשלה.
אחד הפתרונות האפשריים - כפי שכתבתי כבר - הוא יצירת מעין "בנק מרכזי" לנושא התחממות הכדור; ועדה מרכזית שתפעל במסגרת המוסד תוכל להשתמש במגוון כלי מדיניות כדי להבטיח שמטרות אכן יושגו, בדיוק כמו ועדת מדיניות מוניטרית.
וישנם גם פתרונות זמניים ונקודתיים: הממשלה יכולה, למשל, לקבוע את מחירי הפחמן לטווח-ארוך; משמעות הדבר תהיה ביטוח נגד מצב של נפילת מחירי הפחמן. דיטר הלם וקמרון הפברן, כלכלנים מאוניברסיטת אוקספורד, הציעו כבר הצעה דומה.
וישנה גם הצעתם של הכלכלנים וורוויק מקיבין ופיטר ווילקוקסן, שלפיה יעמידו ממשלות אישורים ארוכי-הטווח לפליטת פחמן דו-חמצני למכירה פומבית במשך כמה עשורים. בעלי האישורים ייצרו בעצם שדולה לשמירה על מחירי פחמן גבוהים ויציבים. אמנם יש משהו מעוות ביצירת שדולה עסקית התומכת במיסוי הפחמן, אך זהו פתרון מחוכם. לגבי ההווה, אני מודאג הרבה יותר ממספרם המועט של אלה הקולטים את חומרת משבר אמינות הפחמן.**
כלכלן יקר,
אני סטודנט לכלכלה החי עם שני שותפים, סטודנטים לכלכלה אף הם. יש לנו בעיה עם ניקיון המטבח: הם פשוט אינם מנקים. חשבתי שאולי אסטרטגיית ענישה חמורה תשמור על מערכת של ניקוי לסירוגין, אך האיום שלי, להעניש אותם על-ידי סירובי לנקות את המטבח, אינו נראה אמין לשותפיי, בעיקר משום שניקיון המטבח חשוב לי יותר. מה עליי לעשות?
*טום, גלוסטרשייר
טום היקר,
אני מציע שלא להשתמש בשום אסטרטגיה מחמירה. אתה בעצמך יודע שמערכת ענישה שכזאת היא בעצם שם אחר לנקמה תמידית. ברוב המקרים - כולל המקרה שלך - מדובר בבלוף. לא קשה לדמיין את הטונים הנרגשים: "זהו! אני באמת מתכוון לזה הפעם! זאת האזהרה האחרונה שלכם!".
יש כאן בעיה רצינית יותר. אתה מתייחס לנושא כמשחק כלשהו, ואולי כמשהו הדומה לדילמת האסיר - מקרה שבו לכולם יש תמריץ לנהוג באופן אנוכי בתקווה שהאחרים יעבדו במקומם. אבל מדובר בכל זאת בדירה סטודנטיאלית. ניקיון המטבח מהווה מן הסתם משימה כמעט בלתי אפשרית, ורוב הסיכויים שלשותפיך כלל לא אכפת אם היא מתבצעת. הבחורים הללו יחיו גם בעתיד במאורות רווקים עם מטבחים מזוהמים לא פחות, ומשמעות הדבר היא שהבעיה העומדת בפנינו היא בכלל לא בעיה של פעולה קולקטיבית. אם יש לך סיכוי כלשהו לגרום להם שיהיה אכפת להם בכלל מהמטבח, הרי זה בניסיון לשכנע אותם להשתתף בתשלום על מנקה ולא בניקיון עצמו. ממחקרי כלכלה התנהגותית עולה שאנשים נוטים לרמות פחות במצבים שמעורב בהם כסף. השאלה היא כיצד תגרום להם שיהיה אכפת בכלל. ייתכן שתוכל להזכיר להם שרק מעט סטודנטיות באות לבקר אתכם. כמו כן אתה יכול להצביע בפניהם על העובדה שנשים לא אוהבות במיוחד למצוא תרביות במקרר.