קיצור תולדות הזמן

א. אנחנו יושבים על הבר, החבר שלי עמנואל ואני, שותים וויסקי ומדברים. זה שמו האמיתי, אגב. שמו הבדוי שמור כנראה איפשהו במערכת, אבל אני עובד מהבית. השעה כבר מאוחרת, מספיק מאוחרת בשביל שעוד מעט אפשר יהיה לקרוא לה מוקדמת. מזמן כבר היינו צריכים להיות בבית, ככה לפחות הבטחנו לנשים שלנו, אבל ללילה חוקים משלו. אז אנחנו מזמינים משקה אחרון, משיקים כוסיות, הופכים אותן לגרון ומזמינים עוד משקה אחרון. ככה זה עובד. או כמו שאומרים אצלנו בבר: באתי בגלל הבירה, נשארתי בגלל הבירות.

אנחנו מדברים על החיים, על היקום ועל כל השאר: על הילדים, על העבודה, על גלעד שליט, על השיפוצים שעמנואל עושה בדירה. אני מחכה לשנייה של הפוגה בשיחה, ומזדרז, כאילו במקרה, להעלות את נושא שעון החורף. האמת היא שכבר שבועיים כל מה שאני רוצה לדבר עליו זה רק שעון החורף. הטמטום הזה פשוט מוציא אותי מדעתי. לא שיש לי בעיה עקרונית עם חושך, להפך - בגילנו המתקדם חושך עושה רק טוב לעור הפנים. גם חורף זה דבר נחמד, במיוחד עם בר רפאלי שמתקלפת וכל זה, אבל למה כל-כך מוקדם? בשביל מה זה טוב? חושך יש לנו כל הלילה, למה להחשיך גם את היום?

גם בשנה שעברה, בדיוק בתקופה הזו, פרסמתי טור די זועם על שעון החורף, ומשנה לשנה רק הולך זעמי ומתגבר, וכך גם נדמה לי אצל כלל הציבור. כל זה על אף שלי, לכאורה, אין מה להתלונן השנה על מחסור באור: מאז הזזת השעון הילדים קמים כל-כך מוקדם, שבסך-הכול אפשר לומר שאני מקבל הרבה יותר שעות שמש ממה שאני צריך. זו רק החלוקה שלהן שלא מתאימה לסדר היום שלי.

אבל כבר אין לי כוח להאשים את הדתיים עם השטויות שלהם, מה גם שעוד לא פגשתי דתי אחד שמצדד בשעון החורף. לדעתי, הדתיים היחידים שאוהבים את שעון החורף יושבים בכנסת, אנשים כמו ח"כ זבולון אורלב או ח"כ דוד אזולאי, שמגינים בתוקף על שעון החורף ומגנים בחריפות כל מי שיוצא נגדו. אם אתם שואלים אותי, הם שכחו מה זה להיות יהודי.

אולי נזכיר להם: יהודי זה אחד שמבין שאם הצום נגמר שעה קודם זה אומר שהוא גם מתחיל שעה קודם. יהודי זה אחד שאוהב אור, שנאמר: אור חדש על ציון תאיר וגו'. כן, אני יודע שכתוב גם 'ברוך המעריב ערבים, משנה עתים ומחליף את הזמנים', אבל זה אמור לגבי אלוהים, וחוץ מזה שאין אלוהים, הרי שגם זה נקרא להיות יהודי: להתעלם מהפסוקים שלא מתאימים לך לתזה ולומר על זה שלא מסכים איתך שהוא שכח מה זה להיות יהודי.

מרוב עצבים אני מזמין לנו סיבוב אחרון. עמנואל אומר שכנראה גם זה לא יהיה האחרון, ואני נוטה להסכים איתו. אפשר לומר שאחרי כל הדרינקים האלה אני די נוטה באופן כללי, כל פעם לכיוון אחר.

עמנואל מציע שאולי נעשה שעון אחד לדתיים ושעון אחד לחילוניים. אני אומר לו שזה רעיון גרוע. הרי בקרב עמנו אנו יושבים, ומה שיקרה זה שכולם יהיו דתיים בבוקר וחילוניים בערב, או להפך. וחוץ מזה - עם אחד אנחנו, ואם אני לא יכול לשאול אדם דתי מה השעה אז אנה אנו באים ומתי.

ב. שני סיבובים אחרונים אחר כך, והשיחה על שעון החורף הופכת לשיחה על הזמן בכלל. כי אם אפשר להזיז ככה, באופן שרירותי, את השעון שעה קדימה ושעה אחורה, למה אי-אפשר יהיה לעשות את אותו הדבר עם לוח השנה כולו. הרי באופן היפותטי יכול אדם כמו ח"כ דוד אזולאי, אם יתחשק פתאום למר"ן, להעביר חוק שבכל מוצאי שבת האחרון בחודש שבט של שנה שביעית מעוברת, או משהו בסגנון, קופץ לוח השנה במאה שנים קדימה. למה לא, בעצם. החבר שלי עמנואל אומר שאנשים כמו אזולאי תמיד יעדיפו לקפוץ מאה שנה אחורה. זה נכון, אני אומר לו, אבל עזוב את אזולאי, מיהו אזולאי לעומת הנצח?

נצח? - אומר עמנואל - אל תדבר איתי על הנצח! אבל זה כבר מאוחר מדי, כי אני, ברגע שמתחילים לדבר על הנצח, אני לא רוצה להפסיק. אז אתה יודע מה, אני אומר לו, אם כבר מדברים על הנצח - אני רוצה לחיות לנצח. להיות בן אלמוות.

עמנואל אומר שיש הרבה בעיות עם העניין הזה של הנצח, ודאי וודאי בעניין של להיות בן אלמוות. המוזג, חבר יקר, מעמיד לפנינו עוד שתי כוסיות, ואנחנו מתפנים לפתור את הבעיות האלה אחת-אחת.

הבעיה העיקרית עם האלמוות היא אם אתה ממשיך להזדקן לנצח או קופא בגיל. להמשיך להזדקן זו כמובן לא אופציה בכלל, כי מה כל הכיף בלהיות בן אלמוות אם אתה זקן תרח, מכופף ומקומט? לא. צריך להישאר צעירים. אבל מה אז, שואל החבר, כולם, משפחה, חברים, מזדקנים ומתים, ואתה נשאר לבד. קצת מדכא. ומה הכיף בלהיות בן אלמוות אם כל מה שמצפה לך זה מאות שנות באסה? ומובן שאי-אפשר שכולם יחיו לנצח, כי אז איפה היתרון שלנו?

ג. עזוב אותי מהפרטים הקטנים, אני אומר. לא ברורה לי הקונסטלציה, אבל זה מה שהייתי רוצה. הייתי רוצה לראות את העולם בעוד אלפיים שנה, את האנושות בעוד 5,000. הייתי רוצה לצאת אל הכוכבים, לחוות את הכול.

האמת - כשאני בוחן את החלומות הגדולים שלי, כמו לטוס לחלל ולהיות בן אלמוות - זה קצת ילדותי, אני יודע, שלא לומר דבילי. אבל מצד שני, זה שומר אותי רענן, לפחות יחסית. אני לא רוצה לעשות כסף, זה לא החלום שלי, אני לא רוצה לשכב עם אלף נשים (אפילו שזה בהחלט יכול להיות אחד היתרונות הבולטים של חיי נצח) או להיות כבאי - אני רוצה את מה שאי-אפשר.

ד. עמנואל מציע פשרה: לא לחיות לנצח ולא להיות בן אלמוות, אבל לחיות עשרה מחזורי חיים. כמו גלגול נשמות אבל לא בדיוק, כי אנחנו הרי לא מאמינים בגלגול נשמות. זה נשמע לי פתרון טוב, אבל עכשיו אנחנו לא מצליחים להסכים על הדרך המועדפת עלינו: האם להיוולד שוב ושוב בתור אותו אדם, או אולי לקפוץ בכל פעם עשרים שנה אחורה ולעשות אותן טוב יותר. זה קצת משעמם, לא? כמה כבר אפשר להיות דרור פויר? עדיף להתנסות בכמה צורות חיים. הבעיה בעשרה גלגולים שאסור שזה יהיה רנדומלי מדי - מה אם תיוולד תינוק מת באפריקה, במחנה פליטים בלבנון או כיתומת איידס בניז'ר, המקום האומלל ביותר בעולם. מה, תפסיד תור? חייב להיות לך סוג של בחירה. אם כבר נצח, שיהיה בסבבה.

ומה עם ניסיון החיים, האם הוא עובר איתך מסיבוב לסיבוב? לעמנואל יש רעיון טוב: משהו קטן שנשאר, הגרעין הקטן הזה, הבסיסי, שהוא אתה, בלי כל המזוודות של הזיכרונות. זה מקובל עליי.

עולה גם סוגיית הבדידות. לעמנואל יש עוד רעיון טוב, שמזכה אותו בעוד דרינק: גלגולים בקבוצות. שלושה-ארבעה חבר'ה שנודדים יחד במרחבים הפתוחים של הנצח. גם פה יכולות להיות בעיות, כמובן, אבל זה עדיף, לא?

ה. אתה יודע מה, אני אומר לו כשמגיע הסיבוב האחרון באמת - הלוואי שיכולנו להישאר ככה לנצח. לנהל את השיחה הזו לעולמי עולמים, בדיוק כמו שאנחנו: מאוחר, קצת שתויים, לא צעירים, אבל רחוקים מלהיות זקנים, בבית הילדים ישנים (בתקווה) והאישה שאתה אוהב מחכה במיטה, ומחר יום עבודה ובעוד יומיים יורדים שכר הדירה והתשלום לגן, ובדרך הביתה צריך לזכור לעבור בסופר, השחר כבר מתחיל לרמוז שהוא מגיע, כל החיים מחכים בחוץ אבל אתה על הבר, מדבר שטויות עם חבר. לא צריך גלגולים ולא צריך נעליים.

אולי אספרסו אחד לדרך, מציע עמנואל. תעשה אותו חזק במיוחד, אני מבקש מהמוזג. אני צריך שהוא יחזיק אותי ער לנצח, או לפחות עד הבית.

הרהור

אם אפשר להזיז שרירותית את השעון שעה קדימה או אחורה, למה אי-אפשר יהיה לעשות את אותו הדבר עם לוח השנה כולו?

http://dror.notes.co.il