במחקר של ה"אקונומיסט" שהתפרסם השבוע התברר כי מגזר השירותים הפיננסיים, שהיה במוקד המשבר הכלכלי העולמי, היה הסקטור שהכי נפגע מהונאות. הסקר הקיף חברות מכל העולם, וגילה כי חברה פיננסית הפסידה בממוצע ב-3 השנים האחרונות 15.2 מיליון דולר בגלל הונאות - עלייה של 22% בהשוואה לנתונים משנת 2008.
מיידוף כאב-טיפוס
שמענו על ברנרד מיידוף והזדעזענו מהתמימות של קורבנותיו ומסדר הגודל של הגניבה שלו. שמענו על אלן סטנפורד, מיליארדר טקסני שהקים וניהל בנק שנשא את שמו, ופתאום התברר כי הוא ניסה להרוויח על גבם של לקוחות שקיבלו ניירות ערך שלא היה בהם אפילו גרם אחד של ערך.
השבוע היה זה ניק לוין, איש פיננסים בריטי בעל קשרים לא מעטים עם דמויות בולטות בעולם הספורט הישראלי. לוין, שפעם הצהיר על כוונות לקנות את מכבי תל-אביב, נעלם באוגוסט כשרשימת המשקיעים שרודפים אחריו הולכת ומתארכת. בבוקר יום ב' השבוע התאבד מוני פנאן, מנהל מכבי תל-אביב בכדורסל לשעבר. עם הידיעה על מותו שוחררו לחלל שמועות וידיעות על "הבנק הפרטי" שהוא ניהל עבור שמות בולטים בענף, ועל קשריו עם לוין הלז.
השבוע פתחו הרשויות בבריטניה בחקירה נגד לוין, לאחר שבשבוע שעבר הוכרז פושט-רגל שלא בנוכחותו. הסכומים שלוין חייב למשקיעים מוערך ב-200 ליש"ט. לפי פרסומים בבריטניה ובישראל, 10 מיליון מסכום זה קשורים לפנאן.
ככל שמתבררים הפרטים, נראה כי לוין הרוויח את הכינוי "מיידוף הבריטי". הפרופיל העסקי, הסגנון ודפוס הפעולה דומה עד כדי גיחוך. החשאיות וההבטחות לתשואות שאין להן שום חשיפה לתנודות הטבעיות בשוק הן אבני הבניין שמהן בנו מיידוף ולוין את הונאתם. מה שמשונה הוא שהיו לא מעט אנשים בעלי כיסים תפוחים, שמשום מה נתנו לחמדנות האנושית כל-כך להשתיק את החשדנות המתבקשת.
מיקי דורסמן, האיש שפנה לבית המשפט הבריטי כדי להכריז על לוין פושט רגל, אמר השבוע ל"גלובס" שהוא השקיע אצל לוין למרות שדי חשד בו. "הוא לא סיפק ניירות מסודרים של עסקאות ולקח לי הרבה זמן עד שראיתי ממנו כמה ניירות רשמיים. ההתרשמות שלי לגביו הייתה שהוא בנאדם לא אמין". התנהגות זו גרמה לדורסמן לחשוד, אבל הוא הסביר גם ש"הסיבה שהלכתי אליו היא בעיקר בגלל שראיתי את האנשים המכובדים סביבו שהשקיעו. אמרתי לעצמי 'אם הם הולכים אחריו, מי אני שלא אלך'".
התנהגות עדרית
דורסמן מכנה את ההחלטה שלו, "חוק העדר", אבל גם התנהגות עדרית לא יכולה להוות תירוץ עבור אנשים שמבינים קצת בכסף - ומי שיש לו סכומים גדולים להשקיע בד"כ מבין קצת בכסף - כדי למסור מיליונים בידיו של אדם שאמינותו מוגבלת ושמתואר לא פעם כ"חלקלק".
תאוות הממון גרמה לשמועות על מיידוף "בעל כישרון ההשקעה הנדיר" לעשות להן כנפיים. המשקיעים באו אליו כי הם רצו רווח קל, ולא עניין אותם איך הוא עושה את זה. לא פעם הם אפילו הניחו, שכמי שהיה פעם יו"ר בורסת נאסד"ק, שפשוט יש לו מידע שאין לאחרים. כך הופכת תאווה להונאה. גם אם מיידוף לא היה לוקח דבר לכיסו, עצם העובדה שלקוחותיו קיוו שהוא משתמש במידע פנימי כדי למקסם רווחים, מספיקה כדי להבאיש את ריחו. שימוש במידע פנים בעת מסחר במניות, וזה לא סוד, הוא עבירה על החוק ברוב המדינות בעולם.
אחד האנשים שדיבר עם ה"טיימס" השבוע תיאר את האנשים שהשקיעו אצל לוין: "הם הגיעו בעיקר דרך המלצות אישיות ומהקהילה היהודית. אלה לא היו משקיעים לפי הספר. הם נתנו לו כסף ביד מתוך אמונה שיש לו דרך להשיג עבורם עסקאות טובות יותר".
עבור הבקיאים בפרטי פרשת מיידוף, לוין הוא כמעט דז'ה וו. גם אצל לוין הם האמינו שהוא בטח יודע את כל מה שצריך לדעת, נתנו לו כסף ולא התערבו במהלכים שלו. זהו כנראה החטא הקדמון שמשותף לכל המיידופים שנחשפים בשנתיים האחרונות בזה אחר זה.
כשמבטיחים לכם ריבית גבוהה וקבועה, ממליצים לכם להעביר את כספכם לחשבון בנק שלא על שמכם או כשאתם לא יודעים בעצם במה מושקע הכסף שלכם, אין לכם סיבה להיות מופתעים אם תגלו שבעצם עומד מולכם ה"מיידוף" או ה"לוין" הבא.
לא המציאו את הגלגל
"כשהכול עולה ופורח כמעט כל מה שאתה משקיע בו מניב תשואות; ואותם יועצים, שחושבים שהמציאו את הגלגל ויודעים איך לעשות כסף, מבטיחים ללקוחות תשואות גבוהות מאוד", אומר קובי פיגנבוים, מנכ"ל פיננשל גארדיאן ויו"ר איגוד מנהלי ההשקעות בלשכת המסחר.
לפי פיגנבוים, מה שמסובב את הגלגל בשוק ההון זו תאוות-הבצע האנושית. "אין לזה מילה אחרת חוץ מחמדנות. הפיתוי להשקיע סכום כסף אצל מישהו שמבטיח תשואה גבוהה מאוד הוא גבוה, ואנשים לא עומדים בו. אם היום אתה יכול לקבל בבנק 1% לשנה ומישהו מציע לך בין 8%-10%, הפיתוי גדול מאוד. זה לא חדש".
"כשם שאנו הולכים לייעוץ משפטי אצל עורך דין בעל רישיון מלשכת עורכי הדין, או לקבל חוות-דעת רפואית מרופא בעל רישיון משרד הבריאות, כך מן הראוי שאת ניהול כספנו נפנה לניהול של מי שהוסמך לכך", אומר אחד ממנהלי בתי ההשקעות הגדולים בשוק.
זו אולי עצה טובה ומתבקשת, אבל רבים מעריכים שגם החשיפה של גל המיידופים הנוכחי לא תגרום למותו של הברוקר הפרטי, וגם לא של מומחים מטעם עצמם ששומרים על מעטה חשאיות שמאחוריו מסתתרת לא פעם קופת שרצים.
האם בעקבות תרמיות אלו ינהרו המשקיעים אל עבר בתי ההשקעות והגופים הבנקאיים הגדולים ו"הבטוחים יותר"? לדברי רו"ח יהודה ברלב, מהמומחים המובילים בעולם בתחום הביקורת החקירתית, "מנהלי ההשקעות הפרטיים לא הולכים לשום מקום. צריך לזכור שגם בגופים גדולים היו נפילות. לפני 20 שנה התמוטט בית ההשקעות הגדול 'פיט', עקב מעשה הונאה. בארה"ב התמוטטו כ-600 בנקים בשנתיים האחרונות. אני לא זוכר 600 מיידופים. העובדה שמשקיע הולך לבנק לא עושה אותו הרבה יותר בטוח".
כללי המשחק לא ישתנו
עו"ד רונאל פישר, שמייצג את איש העסקים דניאל יאמר, אחד הישראלים שהשקיעו אצל לוין, אפילו נחרץ יותר. "גם בעוד 150 שנה יהיו נוכלים ורמאים, יהיו אנשי עסקים שימשיכו להשקיע באמצעות ברוקרים פרטיים ויהיו נוכלים שינצלו את זה לרעה. אין מה לעשות, זו דרכו של העולם".
פישר משווה את העניין לדילמה בין אג"ח למניות. "אחרי שהבורסה קורסת, נטיית הלב היא להשקיע באג"ח, ועדיין אנשים משקיעים בבורסה. לבורסה יש כללים והיא מפוקחת, אבל האם יש אנשים שחוטאים ועוברים עבירות בתוך תחומי הבורסה? התשובה היא כן. האם אנשים משקיעים בבורסה אחרי מעילות? התשובה היא שוב כן. יש מי שיפנה לאג"ח אחרי משבר, אבל תמיד יהיה גם את מי שימשיך להשקיע במניות".
המסקנה של פישר: "המקרה של לוין, מיידוף והמקרים האחרים לא ישנו את כללי המשחק. אם אנשים רוצים להרוויח כסף, וזה לגיטימי, ההצעות של מנהלי ההשקעות הפרטיים כשלעצמן נראות מבטיחות. מנהלי הכספים הפרטיים לא ייעלמו מהשוק".
בתי ההשקעות, כיס עמוק
עו"ד פיני רובין הולך על גישה אחרת, והנימוקים שלו נכוחים ונחרצים. "למעלה מ-20 שנה אני מייעץ ללקוחותיי ללכת רק לגופים בנקאיים או מוסדיים גדולים ולא לרכז את הכסף אצל אנשים פרטיים", הוא אומר. "זה נובע מחוסר הביטחון שיש אצל אנשים פרטיים, מכך שהבקרות אינן דומות, הביטוחים אינם דומים והאחריות המוסדית אינה דומה".
מבלי לפגוע ולהכליל רובין מעריך כי "הפיתוי לרמות גדול יותר אצל אנשים פרטיים. אני משתדל לא לקחת סיכונים כאלה, ככל שהדבר תלוי בי ובלקוחות שאני מייעץ להם. אני מאמין שיגיע היום שאנשים יפסיקו לפנות אל מנהלי הכספים הפרטיים".
עדיין, השקעה רק דרך גופים מוסדיים וברוקרים בעלי רישיון לא מהווה תעודת ביטוח, ודי להזכיר את מקרה המעילה בהראל שנחשף באפריל 2007. עם זאת, אומר מנכ"ל אחד מבתי ההשקעות הבולטים, שכבות הפיקוח הרבות החלות על בתי השקעות ומנהלי תיקים מספקות לפחות כתובת לפנות אליה. לדברי הבכיר, מקרה המעילה בהראל, בו בעל השליטה הכניס ידו לכיסו והזרים לחברה 125 מליון שקל, רק מלמד על החשיבות של הכיס העמוק של בתי ההשקעות הגדולים.
"גודלו של בית השקעות מעיד בהכרח על גובה ההון העצמי שלו והיקף ביטוח האחריות המקצועית שלו, אומר המנכ"ל. "מלבד כריות הביטחון האלו, בתי ההשקעות נדרשים לאלפי שעות ביקורת בשנה, שבשל עלותן הגבוהה רק הגדולים מסוגלים לממן אותה".
אי-אפשר בלי אמון
המעילה בהראל ופרשות דומות גורמות גם לפיני רובין להסכים כי ההונאות ימשיכו ללוות את חיינו. "אי-אפשר לעקוב כל היום בצורה אובססיבית אחר מי שמנהל לנו את הכסף. אנשים נופלים במקרים שהם נותנים אמון באדם הלא נכון, ואין שום דרך להימנע מזה מלכתחילה. אי-אפשר לחיות ואי-אפשר לנהל עסקים מבלי לתת אמון".
רובין בעצם נוגע בנקודת התורפה הכי גדולה של המשקיע. המיידופים תמיד מתוארים כאנשים רציניים ומעוררי אמון, לפחות לפני שנתת להם את הכסף. האמון בשוק ההון מבוסס, בין היתר, על המלצות, תפקידים קודמים שמילא אותו ברוקר פרטי והתרשמות אישית מהאדם.
מיידוף היה האיש שניפץ לכולם את האשליה הזאת. לדברי עו"ד רלי לשם, מומחה לעסקאות בינלאומיות, "אנשים שביקשו ממיידוף רשימת ממליצים קיבלו את רשימת הממליצים הכי יפה בעולם. כשהם שאלו את מיידוף 'ספר קצת על עצמך', מיידוף אמר 'אני לשעבר הנשיא של הבורסה לניירות ערך האמריקנית'".
"אין רמאי שהוא לא נחמד", קובע פיגנבוים. "כי מלכתחילה אם הרמאי לא נחמד, אף אחד לא היה שם את כספו אצלו. אם יש משהו משותף לכל השרלטנים, הוא שאומרים עליהם 'הוא היה איש שיצר אמון גדול מאוד, איש מקושר מאוד ומעורב מאוד חברתית'. אלה אנשים שיוצרים אמון, ואז אנשים מתפתים ומוותרים על בדיקות בסיסיות ועל חובת הזהירות שנדרשת מכל משקיע".
לשם טוען שהמשבר לא רק חשף את ההונאות שהיו שם עוד קודם, אלא אף הגביר אותה. לא אחת בגלל שחלק מאפיקי ההשקעה התאדו. "'המיידופיזם' היא לא תופעה שנובעת מהמשבר, אלא מהעובדה שאפיקי השקעה מסורתיים שהיו קיימים נעלמו ובמקומם נולדו אפיקי השקעה שמועדים לרמאויות".
- אנשים לא לומדים לקח?
לשם: "המשבר סגר את אפיקי ההשקעה הרגילים, וכתוצאה מכך צצו אנשים שהציעו תחליפים לאפיקי השקעה שכבר לא קיימים, והציעו תשואות גבוהות מההשקעות שהשוק מציע היום. זה פתח את הפתח לרמאויות. אנשים פתוחים יותר להשתכנע, כשאין להם אופציות ממשיות אחרות. אם קודם הייתה לאדם אופציה להשיג של תשואה קונסרבטיבית יחסית של 10% באמצעות בית השקעות גדול, ופנה אליו אדם פרטי שהציע לו תשואה פחות קונסרבטיבית של 15%, אז הפער לא היה כל-כך דרמטי עבור המשקיע. במצב היום, שבו התשואות השמרניות עומדות על 4% ובא מישהו ומציע לך 15%, אנשים פחות עומדים בפיתוי, ולכן קל יותר לרמות אותם".
טוב מכדי להיות אמיתי
לשם: "המשקיעים של מיידוף היו צריכים לשאול את עצמם 'איך האדם הזה יכול להבטיח לי תשואה קבועה לאורך כל השנים'. אין דרך להתחמק מהשאלה האם העסקה שמציעים לך היא עסקה סבירה ומקובלת מבחינה כלכלית ומבחינת מה שקיים בשוק, או האם מציעים לך משהו שהוא טוב בצורה משמעותית מעל מה שמציע השוק. עסקאות טובות מדי צריכות להיות חשודות".
"חייבים גם לבדוק עד כמה הדברים שהברוקר מציע לך הם רציניים", אומר רונאל פישר. "הביטחונות שהברוקר הפרטי נותן לך הם ביטחונות אישיים, כך שאם הוא פושט-רגל אז הם לא שווים הרבה. מעבר לכך, חשוב מאוד לפעול בשלבים, במדרגות השקעה. לא להשקיע מיד סכומים מטורפים. אם הצליח לך - מה טוב, אם רימו אותך - הפסדת מעט, לא את כל מה שיש לך".
"תופעת המיידופיזם הייתה בעבר, קיימת בהווה ותהיה גם בעתיד", מסכם פיגנבוים. "מחובתנו, כבעלי מקצוע להציב את התמרורים ואת סימני האזהרה של איך להימנע מזה".