"האם הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי המרשיע חברה - שההליכים נגדה עוכבו עקב היותה בפירוק - קבילים כראיה לכאורה במשפט אזרחי בו נתבעת החברה ביחד עם נתבעים נוספים - ולחילופין האם הללו קבילים כראיה לכאורה במשפט אזרחי כנ"ל עקב היותם של דירקטורים של החברה בעלי דין במשפט האזרחי והיותם בבחינת 'מי שאחריותו נובעת' מאחריות החברה? אלה הן השאלות הטעונות הכרעה בבקשה שלפניי" - כך כתבה שופטת בית המשפט המחוזי מרכז, מיכל נד"ב, בפתח החלטה שיצאה בשבוע שעבר תחת ידיה.
ההחלטה ניתנה במסגרת תובענה ייצוגית שהגיש חיים רוזנברג נגד החברה "בולוס גד תיירות ומלונאות בע"מ", נגד דירקטורים ונושאי משרה בה, נגד רואי החשבון שלה ונגד גורמים שונים שהיו קשורים להכנת תשקיפיה ודיווחיה לרשות ניירות ערך. עילות התובענה מתבססות על הפרת הוראות שונות בחוק ניירות ערך.
במקביל לתובענה האמורה התנהלו נגד החברה ונגד דירקטורים בה הליכים פליליים על-פי חוק ניירות ערך. החברה כבר הורשעה בעבירות שונות, ובהן הכללת פרטים מטעים בדו"חות כספיים, הכללת פרטים מטעים בתשקיף, אי-הגשת דו"חות מיידיים, מתן פרטים כוזבים בדו"ח מיידי כדי להטעות משקיע סביר וכו'. ההליכים הפליליים נגד הדירקטורים עדיין מתנהלים.
"בעל דין" בהליך
במסגרת התובענה הייצוגית ביקש רוזנברג להתיר לו להגיש, כראיה לכאורה, את פסק הדין המרשיע של החברה, וזאת על-פי פקודת הראיות. את בקשתו הוא ביסס על כך שהחברה היא "בעל דין" בהליך ועל כך שאחריותם של דירקטורים ובעלי משרה בה, שאף הם בעלי דין בהליך, נובעת מאחריות החברה.
השופטת נד"ב לא ראתה את הדברים עין בעין עם רוזנברג. היא ציטטה את הוראות הפקודה, שלפיהן הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם - אם המורשע, או חליפו, או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, הוא בעל דין במשפט האזרחי.
היא הוסיפה וציטטה את ההוראה הקובעת כי משהוגשה ראיה כאמור, לא יהיה המורשע, או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק, רשאי להביא ראיה לסתור - אלא ברשות בית המשפט.
על נד"ב היה להשיב על שתי שאלות: האם החברה היא בעלת דין בתובענה הייצוגית? והאם הדירקטורים הם "מי שאחריותו נובעת" מאחריות החברה המורשעת?
הצורך בבחינת השאלה הראשונה - האם החברה היא "בעל דין במשפט האזרחי" - עלה לאור זאת, שנגד החברה ניתן צו פירוק. על-פי הדין, במקרה כזה אין ממשיכים בהליכים נגד החברה, אלא על-פי רשות של בית משפט של פירוק. ואמנם, בית משפט של פירוק לא נתן היתר להמשיך את ההליך הנוכחי נגד החברה.
"נראה כי לאור תכליתו של סעיף 267 בפקודת החברות, קרי לרכז את כל התביעות נגד החברה בידי המפרק בדרך של עיכוב ההליכים המתנהלים בבית המשפט, הרי שפרשנות המשיבות דווקא עולה בקנה אחד עם תכלית זו, דהיינו - משעוכבו ההליכים נגד החברה הם אינם עוד לפני בית המשפט אלא הם 'עברו' למפרק", פתחה נד"ב.
היא בחנה את דברי הצעת החוק של פקודת הראיות, וגילתה כי שתיים הן מטרותיה של ההוראה,המתירה הגשת פסק דין מרשיע בפלילים כראיה לכאורה בהליך האזרחי: "האחת - למנוע חוסר סימטריה שיפוטית, דהיינו תוצאה אפשרית של סתירה בין תוצאות הדיון האזרחי והפלילי, והשנייה - ייעול ההליך האזרחי על-ידי מניעת כפילות בשמיעת הראיות".
הדין "האזרחי"
נד"ב קבעה כי שתי מטרות אלה לא יתגשמו במקרה של עיכוב הליכים נגד החברה המורשעת. כך מאחר שכתוצאה מן הפירוק - כל עוד ההקפאה בתוקף - אין מתנהל נגד החברה הליך אזרחי, ואין חשש לסתירה בין ההליך הפלילי לבין זה האזרחי. "כמו כן לא מתנהל הליך אזרחי כלל, כך שעניין היעילות איננו רלוונטי", הוסיפה.
"מאחר שההליך האזרחי נגד החברה אינו מתנהל בבית המשפט, אין בהגשת פסק הדין המרשיע כדי לייעל את ההליך כנגד החברה, ואין כל היגיון בהגשת פסק הדין המרשיע נגד צדדים בתיק כאשר החברה אינה צד לו", סיכמה נד"ב.
לדידה, ההוראה בפקודת הראיות נועדה "לתת יתרון דיוני נגד חברה שהיה לה יומה בבית המשפט, אך מקום שהחברה אינה למעשה צד בהליך - אין מקום ליתן יתרון דיוני זה לתובע".
נד"ב דחתה גם את הטענה שלפיה אחריות הדירקטורים ונושאי המשרה בחברה נובעת מאחריותה-שלה, וכי גם לפיכך יש להתיר את הגשת פסק הדין המרשיע נגדה. היא לא גזרה גזירה שווה בין הוראה בחוק ניירות ערך, שלפיה גם הדירקטורים אחראיים לעבירה שנעברה על-ידי החברה (אלא אם כן הוכיחו כי לא ידעו עליה, לא היה עליהם לדעת עליה, לא היו יכולים לדעת עליה, ונקטו בכל האמצעים הסבירים כדי למנעה), לבין הדין ה"אזרחי", שאינו מטיל בהכרח על דירקטור את האחריות לעוולות שבוצעו על-ידי אורגנים כאלה ואחרים בחברה.
מאסמכתאות עליהן היא נשענה לעניין "מי שאחריותו נובעת" שבפקודת הראיות, הסיקה נד"ב כי "הכוונה היא למי שאחריותו נובעת אך ורק מתוקף מעמדו של אחר ואינה אחריות אישית לעוולה". כך, למשל, מעביד אינו אחראי למעשי עובדו בשל עוולתו, אלא מכוח הוראת דין (בפקודת הנזיקין). הוא הדין בשולח (מכוח חוק השליחות) ובמבטח (מכוח חוק חוזה הביטוח). "כמו כן, נראה מהדוגמאות הנ"ל כי מדובר במי שאחריותו נובעת מחיובו של אחר ללא כל סייג", הוסיפה נד"ב.
אחריות אישית לעוולות
היא קבעה כי אחריותם של דירקטורים למעשי החברה בה כיהנו, אינה כזו. היא אזכרה פסיקה שלפיה אחריותם האישית של הפועלים במסגרת התאגיד עומדת מכוח עצמה ואינה יונקת כוחה מהתאגיד. כבר נקבע כי כשם שמי שמשמש אורגן של חברה אינו חסין מפני תביעות נזיקין - כך אין אחריותו מתפרשת מעבר לתחומי האחריות שהותוו בפקודת הנזיקין. "האורגן אינו נושא באחריות אישית בגין פעולות שבוצעו על-ידי החברה אלא רק בגין פעולותיו הוא", הוסיפה נד"ב ואזכרה.
מכל אלה היא למדה כי אחריותו של דירקטור היא אחריות אישית לעוולות שהוא ביצע, וכי ממילא הוא אינו חייב בחבות אזרחית "אוטומטית" עקב חבות החברה. כך, הדירקטורים אינם "מי שאחריותם נובעת" ממעשיה הפליליים של החברה, וזאת חרף הוראת חוק ניירות ערך, הקובעת אחריות פלילית של דירקטורים, בגין מעשי החברה.
"האחריות הנובעת לצורך סעיף 42א' נבחנת על פי המשפט האזרחי", סיכמה נד"ב, "וכך הגיוני נוכח העובדה שסעיף 42א' חל מטבעו במסגרת משפט אזרחי", הוסיפה - ולא התירה הגשת פסק הדין המרשיע במסגרת התובענה הייצוגית. (ת"א 5286-08-07).