תח לא מבוטל מהמשקיעים מסתמך על תיק ההשקעות שלו כמקור להכנסה שוטפת. במקרים רבים, מדובר במשקיעים שעדיין לא הגיעו לגיל הפרישה, אך כבר לא עובדים באופן מלא ומעוניינים לשמר את רמת החיים שלהם. בעבר המשימה "לחיות מתיק ההשקעות" הייתה יחסית לא מורכבת: אם התיק גדול מספיק, ניתן היה להתקיים גם מהשקעות בפרופיל סיכון נמוך, מאחר והריבית על פיקדונות ואג"ח איכותיות הייתה גבוהה משמעותית מזו הזמינה כיום.
בתיקים קטנים יותר, היה נהוג לחלק בין אפיקי הכנסה שוטפת ואפיקי גידול הון. מרכיב ההכנסה השוטפת "נאכל" לאיטו (ריבית קרן), וההנחה הייתה כי בטווח של מספר שנים, מרכיב גידול ההון יפצה על השחיקה במרכיב ההכנסה, וכך ניתן יהיה לאורך זמן לשמר את ערך התיק הכולל ולחיות ברמת החיים הנדרשת.
לצערנו הרב, העידן הזה כנראה תם. מהריבית על פיקדונות לא ניתן לחיות, ואילו התנודתיות של אפיקי גידול ההון (מניות בעיקר) גבוהה משמעותית מבעבר. עבור משקיעים ש"חיים" לפי המודל הזה, המציאות של העשור האחרון, במהלכו שוקי המניות איבדו מערכם 50% ויותר פעמיים, היא הרסנית. והשימוש בכספי "הקרן" לצורך השלמת הכנסה בתקופות של ירידות חדות בשווקים, מחריף את התופעה, מאחר ומשמעותו היא קיבוע הפסד משמעותי.
למשקיעים האלו פיזור ההשקעות קריטי. הוא לא ימנע ירידות חדות, הוא בהחלט ימתן אותן, יקטין את השחיקה הפוטנציאלית, ויאפשר לתיק להתאושש במשך פרק זמן קצר יותר. לצד פיזור, ניתן להתמודד עם הבעיה גם על ידי שימוש במכשירים פיננסיים המייצרים תזרים מזומנים בשיעור גבוה. אין ארוחות חינם כמובן, והסיכונים בהשקעות האלו מוחשיים מאוד. חשוב להדגיש שהמכשירים הללו הם אלטרנטיבה למכשירי גידול הון, כלומר השקעות בסיכון גבוה.
מניות בכורה
מניות בכורה (Preferred Shares) הן מן הכלאה של מניות וחוב. בעלי מניות הבכורה "עומדים בתור" אחרי בעלי החוב במקרה של פירוק החברה, אך לפני בעלי המניות הרגילות. בנוסף, בעלי מניות הבכורה קודמים לבעלי המניות הרגילות בחלוקת דיבידנד, וברוב המקרים הדיבידנד המשולם לבעלי מניות הבכורה הוא קבוע וגבוה מהדיבידנד המשולם לבעלי המניות הרגילות.
מאידך, לבעלי מניות הבכורה אין בדרך כלל זכות הצבעה, ולכן הם לא יכולים להשפיע על קבלת ההחלטות בחברה (ובמובן זה הם דומים יותר לבעלי חוב). לרוב המשקיעים במניות בכורה מעוניינים בהכנסה השוטפת הגבוהה, ומבחינת החברה זהו מכשיר נוסף לגיוס הון.
הבעייתיות של מניות בכורה הוא שבדרך כלל הן לא סחירות במיוחד, לכל סדרה מונפקת ישנם תנאים ספציפיים (בדומה לאג"ח), וטווח הזמן לפדיון הוא מאוד ארוך (ולעיתים אין כלל תאריך פדיון, בדומה למניה). חשוב לזכור גם כי בדרך תנאי ההנפקה כוללים גם "סעיף מילוט" כלשהו, שמאפשר לחברה בתנאים מסוימים לשנות את תנאי תשלום הדיבידנד. בניגוד לחוב, שם יכולת החברה לשלמו תלויה בנזילות השוטפת שלה ובמקרה הצורך גם בנכסיה, תשלום הדיבידנד תלוי בראש ובראשונה ברווחיות.
כך שהתנהגות שוק מניות הבכורה היא הכלאה של שני המאפיינים הפחות טובים של אג"ח ומניות: נזילות נמוכה (אג"ח) ותנודתיות גבוהה (מניות).
אג"ח תמידיות
אג"ח תמידיות (Perpetual Bonds) הן אג"ח ללא תאריך פדיון. במבנה הבסיסי שלהן, האופן בו מחושב מחיר האג"ח זהה לאופן בו מחשבים שווי מניה לפי תשואת דיבידנד, תחת ההנחה שהדיבידנד הוא קבוע ואינסופי: הקופון (דיבידנד) מחולק בשיעור היוון כלשהו. למשל, נניח אג"ח תמידית שמחלקת קופון של 10 דולר בשנה, ושיעור ההיוון הוא 5%, מכאן שמחיר האג"ח הוא 200 דולר (10/5%).
בדומה למניות בכורה, גם אג"ח תמידיות מגיעות בכל מיני צורות, אופנים והתניות. ברבות מהן המנפיק יכול "לקרוא בחזרה" לאיגרת, כמו לכפות פדיון מוקדם שלה, במועד שנקבע מראש בתנאי ההנפקה. האג"ח האלו רגישות במיוחד לריבית: שינוי שיעור הריבית (היוון) מ-5% ל-6%, למשל, יגרום לירידה של 17% במחיר האיגרת בדוגמה שלעיל.
אגב, ככל שהריבית לטווח הארוך נמוכה יותר (בדומה למצב כיום), כך רגישות האג"ח לשינוי גוברת: עלייה של שיעור ההיוון מ-2% ל-3% תגרום לירידה של 33% במחיר האג"ח שבדוגמה. בהנחה ששיעור ההיוון על אג"ח תמידיות דולריות נגזר משיעור הריבית ארוכת הטווח על אג"ח של ממשלת ארה"ב, הרי שבנקודת הזמן הנוכחית, סיכון הריבית באג"ח תמידיות גבוה אף יותר מבעבר.
כדי להתמודד עם סיכון זה קיימות גם אג"ח בעלות קופון משתנה. הן רגישות כמובן לירידות בשיעור הריבית (מאחר והקופון נקבע על פי ריבית משתנה), ולכן כיום, לאחר שנתיים של ירידות משמעותיות בריבית, הן עדיין (בהכללה) מתומחרות בחסר בהשוואה לאג"ח תמידיות בעלות קופון קבוע.
הבעיה: נזילות מוגבלת
מעבר לרגישות הגבוהה לשינויים בשיעורי ההיוון, הבעיה העיקרית במכשירים הללו היא נזילותם המוגבלת מאוד. למעשה, מי שקונה אותם או מכשירים המשלבים ביניהם (יש כאלו) צריך לצאת מנקודת הנחה שאין נזילות. והנזילות היא חשובה גם אם טווח ההשקעה ארוך מאוד, מאחר ומרבית ניירות האלו כוללים התניות שונות ומרחב תמרון למנפיק. אם התנאים משתנים לרעת המשקיע (נניח קיצוץ בדיבידנד), הסיכוי להיחלץ מההשקעה נמוך ביותר והם הופכים להיות "ממצא ארכיאולוגי" בתיק.
קיימים היום מכשירים שמאפשרים גישה עקיפה וקלה יותר לנכסים הללו, כמו קרנות סל, קרנות נאמנות ומוצרים מובנים, שהם גם נזילים יותר. בהנחה שהשנים הקרובות יתאפיינו בתנודתיות גבוהה וריביות נמוכות, המכשירים האלו עשוי להפוך לנפוצים יותר.
החיסרון המשמעותי של מודל הכנסה שוטפת גבוהה הוא במיסוי המתבצע באופן שוטף, לעומת המודל הקלאסי בו אחזקה בנכסים לטווח ארוך דוחה את המס. אבל הקושי האמיתי הוא שנדרשות מהמשקיע יכולת עמידות בפני תנודתיות גבוהה והתמדה. המשבר האחרון סיפק מבחן קשה ביותר למשקיעים בשני המוצרים, שנזילותם הפכה לאפסית מאחר ומרביתם הונפקו על ידי גופים בנקאיים. גם למשקיעים המנוסים ביותר זו הייתה משימה לא פשוטה להחזיק בניירות האלו בימים שלאחר קריסת ליהמן. *
דוד טמיר הוא מתכנן פיננסי בפיוניר קרנות תבל. אין לראות בכתבה המלצה לרכישת ני"ע או תחליף לייעוץ השקעות אישי
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
