זכות העיכבון בנכס של אדם אחר היא אחת הזכויות החשובות בעולם העסקי. היא מאפשרת לנושה להמשיך ולהחזיק נכס השייך לחייב, המצוי בידי הנושה, עד אשר יקוים החיוב כלפיו. זכות זו עשויה לקום מכוח הסכם או דין.
אם בכל הנוגע להכרה בזכות העיכבון ביחסים הפנימיים שבין הנושה לבין החייב, ההצדקות להקניית זכות זו אינן מעורערות, הרי שהמימד הקנייני של זכות העיכבון סבוך יותר. בפסיקה נקבע, כי כל סוגי העיכבון, מכל מקורות הדין, מקנים לבעל העיכבון בטוחה בפשיטת-רגל או פירוק (ראה את ע"א 5789/04 המשביר הישן בע"מ נ' לוגיסטיקר (10/6/07)). זאת, הגם שספק אם עמדה זו ראויה, כאשר אין מדובר בעיכבון לטובת משביח הנכס (ראה מ' דויטש, קניין (כרך ב, 1999) 206-207).
"תקנת שוק הקבלנות"
ככל בעל זכות קניינית, בעל עיכבון גובר על נושים רגילים, וגובר על רוכשים מאוחרים יותר של זכויות בנכס הנדון. אולם מהו היחס בין זכותו של בעל העיכבון, לבין אדם בעל זכות קניינית קודמת בזמן, באותו נכס? כך, מהו הדין אם כאשר הנכס הגיע לידי קבלן המטפל בו עתה, הנכס כבר היה משועבד לטובת צד שלישי, כגון בנק?
העיקרון הכללי הרגיל בדיני תחרות הזכויות הוא כי זכות קניינית מוקדמת גוברת על זכות מאוחרת, אלא אם כן מצויה בנדון "תקנת שוק" כלשהי, דהיינו אינטרס ציבורי המצדיק סטייה מעיקרון כללי זה. "תקנת שוק" מיוחדת כזו מצאה הפסיקה בעבר בתחום דיני העיכבון לטובת קבלן, וזאת בפסק-הדין המוביל בעניין גרוס (ע"א 790/85 רשות שדות התעופה נ' גרוס, פ"ד מד(3) 185). נקבע כי עיכבון לטובת קבלן גובר על שעבוד קודם. סטייה זו מהעקרונות הכלליים של דיני הקניין הושתתה על שני אדנים: האחד הוא צרכי השוק. אין זה רצוי או סביר כי קבלנים ייאלצו לערוך בדיקה של מצב הזכויות בנכס שאותו הם מקבלים לטיפול. חשיפת קבלנים לסיכונים ביחס למצב הזכויות עלולה להרתיע אותם מביצוע הטיפול ללא קבלת בטחונות אחרים, שאינם עיכבון הצומח מאליו מכוח הדין. הדבר יסרבל עסקאות, יוסיף עלויות, וימנע שוק קבלנות יעיל. האדן השני לכלל הנדון הוא "שיקול ההשבחה". הקבלן מטפל בנכס, ומוסיף לערכו, כפי שהיה טרם התיקון. תוספת ערך זו ראוי כי תיוחד להבטחת זכותו של הקבלן לשכר, אשר יש להניח כי לא יעלה על שווי התיקון. הקבלן מעשיר את בעלי הזכויות בנכס באמצעות התוספת הנדונה, והצדק מחייב כי הוא יזכה לקדימות ביחס אליה.
לאחרונה ניתן פסק-דין חדש על-ידי בית המשפט העליון (ע"א 4588/06 אלוניאל בע"מ נ' כונס הנכסים, עו"ד גרנות (30/9/09), מפי השופט אשר גרוניס (בהסכמת השופטים אילה פרוקצ'יה ויוסף אלון), אשר מחדש חידוש חשוב בסוגיה הנדונה, ומעביר את הדין מפסים של מה שניתן לכנות כ"תקנת שוק הקבלנות", ל"תקנת שוק ההשבחה". חידוש זה מתייחס לכל סוגי העיכבון, ומחייב עיון.
מ"תקנת שוק הקבלנות" ל"תקנת שוק ההשבחה"
בעניין אלוניאל נדונה זכות עיכבון לפי סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970. הוראה זו מקנה לנפגע מהפרת חוזה הזכות לעכב נכס של המפר עד לתשלום המגיע לנפגע - החוב על-פי החוזה, פיצויים, השבה ועוד. כלליות התחולה של הוראה זו, על כל סוגי החוזים, מקנה לה נפקות מיוחדת.
כאמור, ברור הוא לפי הפסיקה כיום, כי לנפגע מהפרת חוזה נתונה זכאות המעניקה לו מעמד מוגן כלפי נושים רגילים ורוכשי זכויות מאוחרים. אך שאלה היא מהו מעמדה של זכאות זו, בעימות מול זכאי קודם, כגון בעל שעבוד קודם. בעניין אלוניאל דובר בשוכר אשר החזיק במקרקעין נתונים והשביח אותם. על-פי החוזה הוא היה זכאי כלפי המשכיר להשבת חלק מעלות ההשבחה. על המקרקעין רבצה משכנתה לטובת צד שלישי, שנוצרה עוד טרם עריכת חוזה השכירות. השאלה הייתה אפוא אם זכותו של השוכר להשבה לפי החוזה גוברת על המשכנתה, דהיינו אם נתונה לשוכר עדיפות על פני בעל המשכנתה, בכל הנוגע לפירעון החוב מתוך תוספת הערך לנכס כתוצאה מההשבחה.
כאמור, לפי העקרונות הכלליים של דיני הקניין, התשובה אמורה לכאורה להיות בשלילה, וזאת בהינתן העובדה כי המשכנתה קדמה לעיכבון. למרות זאת, בית המשפט העליון קבע עתה בעניין אלוניאל כי העיכבון הנדון גובר על הזכות למשכנתה. נקבע כי שיקול ההשבחה לבדו מספיק על-מנת לגבור על זכויות קודמות. השופט גרוניס רואה את האדן השני של הלכת גרוס, הנוגע ליעילות השוק, כשיקול מישני בחשיבותו, והוא נכון למעשה לוותר עליו. העדיפות על פני בעל זכות קודמת אינה מוגבלת למקרה של השבחת הנכס על-ידי קבלן, אלא היא חלה בכל מקרה שבו בעל עיכבון, אשר צמח מכוח מקור כלשהו, השביח את הנכס, כשעדיפות זו מוגבלת לשווי האובייקטיבי של ההשבחה. אף שמטעמי זהירות בית המשפט מציין כי ההלכה החדשה מתייחסת לעיכבון לטובת נפגע מהפרת חוזה, ואין הוא מכריע סופית אם שיקול ההשבחה יספיק בכל סוגי העיכבון, ברי הוא כי כך הם פני הדברים, לטעמו של בית המשפט, הן לאור אמירות שונות בפסק-הדין, והן לפי הגיון ההלכה. משמעותו המרכזית של פסק-הדין היא מעבר מפסים של "תקנת שוק הקבלנות" ל"תקנת שוק ההשבחה". נעיר עתה מספר הערות בנדון.
האם יש להסתפק בשיקול ההשבחה?
בית המשפט בעניין אלוניאל מציין כי ההכרעה בשאלת העדיפות של בעל העיכבון על פני זכויות קודמות צריכה להיגזר משיקולי מדיניות, ולא מסיווגה של העסקה כעסקת קבלנות או אחרת. אכן, כך הדבר, וכך גרסנו גם בעבר, בחיבורנו קניין (כרך ב), לעיל. אך השאלה היא מהם שיקולי המדיניות המספיקים לשם כך. השופט גרוניס רואה את שיקול ההשבחה כשיקול מספיק. בית המשפט בעניין גרוס לא הסתפק בכך, ועמד על הצורך בקיום שיקולי מדיניות נוספים, כגון יעילות השוק הנתון. השאלה המכרעת היא האם ראוי כי שיקול ההשבחה לבדו יספיק, כפי שנקבע בעניין אלוניאל, או שמא עדיפה הגישה העקרונית בעניין גרוס, שאינה מסתפקת בשיקול זה, ודורשת מעין "דבר-מה נוסף"?
תחילה יש לציין כי מהיעדר תחולה עניינית לשיקולי מדיניות כגון יעילות השוק, במקרה של עיכבון לפי דיני התרופות, לא נובע בהכרח, בניגוד לקביעת בית המשפט בעניין אלוניאל, כי שיקול ההשבחה מספיק על-מנת שתצמח עדיפות כלפי בעלי זכויות קודמים. בהיעדר שיקולי מדיניות נוספים, התוצאה עשויה להיות אחת משתיים: או שניתן אכן לוותר על שיקולים נוספים, ולהסתפק בשיקול ההשבחה, או שבהיעדר תחולה לשיקולי מדיניות נוספים, אין להקנות עדיפות למשביח.
לגופו של עניין, אין זה ברור כי ראוי אמנם להסתפק בשיקול ההשבחה על-מנת להקנות עדיפות לבעל עיכבון על-פני זכאים קודמים. אכן, קיים "כוח משיכה" ניכר לסברה כי שיקול ההשבחה מספיק. עם זאת, פני הדברים אינם פשוטים. טול מקרה שבו נושה רגיל, אשר אינו מחזיק בנכס, הלווה כספים לחייב לשם השבחתו. העובדה כי המלווה השביח במישרין את הנכס אינה מספיקה לו על-מנת לגבור על בעל משכון. ה"העשרה" הישירה של בעל המשכון, על-ידי הנושה הרגיל, אינה מספיקה על-מנת שהדין יסטה מן התפיסה הכללית שלפיה בעל זכות קניינית גובר על נושה רגיל.
בענייננו, הנושה שבו עסקינן אמנם אינו נושה רגיל, אלא הוא בעל זכות קניינית מסוג עיכבון. אולם על-פי הכללים הרגילים, בעל זכות קניינית ראשונה בזמן גובר על בעל זכות קניינית מאוחרת. דהיינו, נתון אמנם קניין בידי בעל העיכבון, אולם זהו קניין נחות בתחרות, על-פי העקרונות הרגילים. על-פי עקרונות אלה, הרי שבהיעדר אינטרס ציבורי הולם, אין בעל העיכבון זכאי לסמוך על קניינו, בעימות מול בעל זכות קניינית מוקדמת בזמן, וציפיותיו והסתמכויותיו הלגיטימיות אמורות להתייחס להגנה כלפי זכאים עתידיים בלבד. אם דין המקנה עדיפות לבעל עיכבון על פני זכאי קנייני רק מחמת עובדת ההשבחה הוא אכן דין ראוי, לנוכח העשרת הזכאי הקודם על-ידי המשביח, נדרש הסבר מדוע יהיו פני הדברים שונים במקרה של השבחה ישירה של הנכס על-ידי נושה רגיל. לדברים אלה יש להוסיף, כי בעל המשכון הקודם בזמן סובל מסיכונים שונים ביחס למצב הנכס (כגון הסיכון לאובדנו). ניתן אם-כן לגרוס כי בצד הסיכון, הוא זכאי ליהנות מסיכויי ההשבחה.
מקור לסכסוכים
ועוד: הכפפת בעל המשכון לעדיפותו של בעל העיכבון המאוחר, בכל הנוגע להשבחה, נושאת עמה מחיר של ממש מבחינת יעילות המימוש. הבטוחה של בעל המשכון "נחתכת" לשני חלקים, מבחינה רוחבית, ועתה לפנינו שני בעלי בטוחות, כל אחד לגבי מקטע אחר של שווי הנכס. המשמעות היא שבהליכי המימוש של המשכון מוקנה מעמד לבעל העיכבון, באופן המסרבל את הליכי המימוש ומהווה מקור לסכסוכים ביחס להגדרת האובייקט המובטח לטובת כל צד. בסיכומו של דבר, הגם שהגיונה של ההלכה החדשה עמה, אין היא נקייה מספקות.
* הכותב הוא פרופסור מן המניין באוניברסיטת תל-אביב ומשמש כיועץ במשרד עו"ד מיתר, ליקוורניק, גבע, לשם, ברנדויין ושות'.