בית המשפט המחוזי בחיפה קבע, ב
פסיקה תקדימית, כי חברה שתוכיח כי כלי הרכב שלה שימשו לצורכי עבודה בלבד תוכל לנכות במס את
הוצאות הרכב, גם אם ברישיון הרכב הם לא הוגדרו כ"רכב עבודה".
מפסק הדין עולה לכאורה כי גם אם הוצאות הרכב הן מעורבות (הרכב שימש גם לצרכים פרטיים), ייתכן כי החברה תוכל לנסות להוכיח כי מידת השימוש הפרטי היתה דלה, ולנכות במס את ההוצאות העסקיות.
סגנית הנשיאה, השופטת שולמית וסרקרוג, ציינה כי "המחוקק מנסה למצוא את ההגדרה המתאימה לניכוי רכיב ההוצאות העסקיות, וטרם השכיל מחוקק המשנה למצוא הגדרה ממצה למיסוי ישיר של הוצאות רכב פרטיות. בנסיבות אלה, ספק אם גם היום לא מתבצעת גביית-יתר של מס בנוגע להוצאות עסקיות של אחזקת רכב".
פקודת מס הכנסה מחייבת חברה לשלם מקדמות בגין "הוצאות עודפות" שהוציאה. מדובר בהוצאות שלכאורה מותרות בניכוי, אלא שניכויין הוגבל בתקנות שהוצאו מכוח סעיף 31 לפקודה (הוצאות רכב, נסיעות לחו"ל, כיבודים, טלפונים מהבית וכו'). התקנות לא הגבילו ניכוי הוצאות רכב שהוגדר ברישיונו כ"רכב עבודה" ואינו מיועד להובלת משא או נוסעים.
עיריית נהריה מחזיקה כ-30 טנדרים מסחריים קטנים, המשמשים לצרכי עבודה בלבד. אולם, מאחר שברישיון הרכב הם לא הוגדרו כ"רכב עבודה" - הוציא פקיד השומה שומות ניכויים לתשלום מקדמות בגין "הוצאות עודפות".
השופטת וסרקרוג קיבלה את ערעור העירייה, שיוצגה על-ידי עו"ד אבי גולדהמר, על השומות, וקבעה כי המבחן להתרת ניכוי הוצאות רכב צריך להיות מבחן תכליתי, לפי השימוש שנעשה בפועל ברכב.
וסרקרוג פסקה תחילה כי ההגבלה בסעיף 31 חלה רק על הוצאה מעורבת, "בין היתר לאור כללי הפרשנות שחריג יש לפרשו על דרך הצמצום, וכן לאור לשונו של הסעיף, שאינו קובע את נושאי ההוצאות שאותן יש להגביל - אלא עושה כן על דרך מתן סמכות למחוקק המשנה". לפיכך, הסעיף אינו מאפשר ניכוי הוצאות רכב מעורבות (פרטיות ועסקיות), אלא אם מדובר ב"רכב עבודה".
מאחר שפרשנות זו אינה נטולת ספקות, היא בחנה גם את ההנחה כי התקנות חלות על הוצאה עסקית בלבדית. וסרקרוג פסקה כי החזקה לפיה "רכב עבודה" הוא רק כזה המוגדר כך ברישיון הרכב, היא חזקה הניתנת לסתירה ולא חזקה חלוטה.
"בתחום דיני המס יש להעדיף פרשנות לפיה חזקות שנקבעו יש לראותן כחזקות הניתנות לסתירה, מתוך מגמה להעדיף קביעת מס אמת על בסיס נתונים עובדתיים אותם יכול להציג הנישום. זאת, אלא אם קיימת הוראת חוק מפורשת הקובעת אחרת", או אם הנישום אינו יכול להוכיח את מהות ההוצאה.
לכן, מסקנתה היתה כי המבחן להתרת ניכוי הוצאות הרכב צריך להיות על-פי השימוש שנעשה בפועל. מאחר שרק בשלב הערעור נזכר פקיד השומה לטעון כי השימוש ברכבים היה מעורב, התיק הוחזר לשלב ההשגה על השומה, שם תצטרך העירייה להוכיח כי רכביה אכן שימשו לצרכי עבודה בלבד. (ע"מ 06-872).