בפסק דין שנתן בימים אלה השופט בן-ציון ברגר מבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, נשללה זכות אשה לרשת את בעלה בהתאם להוראות חוק הירושה, וזאת משום שהיו פרודים בפועל במשך 5 שנים. בני-הזוג לא התגרשו בפועל, כי הבעל סירב בכל תוקף ליתן גט לאשתו וניסה לכפות עליה 'שלום-בית'.
במקרה זה התנגד בן מנישואים קודמים של הבעל המת לאפשר לאשה לרשת את בעלה במשך 37 שנה, בטענה כי בשל פרידתם אין לראות בה "בת-זוג" לשם ירושה.
בית המשפט לענייני משפחה קיבל את דרישת הבן, וקבע כי אין לראות באשה כנשואה לשם ירושה, וזאת בשל הפרידה הממושכת והעובדה שבית הדין הרבני קבע כי האשם בפירוק התא המשפחתי מוטל על כתפיה.
במקרה אחר נשללה זכות הירושה מאשה נשואה, אולם דובר במקרה קיצוני ביותר שבו קיבל בעל, שאשתו היתה סרבנית גט, היתר לשאת אשה שנייה. בית המשפט שלל מהאשה הראשונה שסירבה להתגרש את זכות הירושה, וקבע כי האשה השנייה היא זו שתירש כ"בת-זוג" על-פי חוק הירושה.
הפסיקה של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה פתחה פתח לתביעות רבות, שבמסגרתן ידרשו בני-זוג, הנחשבים כיורשים להלכה, להוכיח את טיב היחסים שהיו בינם לבין בן-הזוג שהלך לעולמו, כתנאי לירושה למעשה.
נושלו מירושת האב
הכלל הראשון הוא שאדם יכול להחליט למי רצונו להוריש את רכושו ולכתוב זאת בצוואתו. אדם שלא ערך צוואה - רואים אותו כמי שבחר להחיל על רכושו את הוראות חוק הירושה.
על סמך זאת התנגדו ילדיו של אדם אחר להוריש לאשה שהיתה עובדת משק-בית נוצריה מרומניה, ואותה נשא בנישואים אזרחיים ברומניה חודשיים לפני שהלך לעולמו. ילדיו טענו כי מדובר בנישואים פיקטיביים, ואין לראות באביהם ובאשתו כנשואים בהתאם לחוק הירושה.
בית המשפט העליון דחה את התנגדות הילדים מטעמים רבים, אולם בראשית דבריו קבע כי אם היה מדובר בנישואים פיקטיביים - יכול היה המנוח לערוך צוואה ולנשל את אשתו מירושתו.
במקרה אחר החיל בית המשפט המחוזי (תיק עזבונות 3696/90 אבי אמיר נ' גרטה זגר) את חוק הירושה על בני-זוג שחיו כידועים בציבור במשך 3 חודשים בלבד, וקבע כי חוק הירושה אינו קובע מגבלות זמן, אלא בוחן מהותית האם בני-זוג הינם ידועים בציבור.
בשני המקרים נאלצו הילדים לוותר על מחצית רכוש אביהם, לטובת בת-זוג שהכיר 3 חודשים לפני הלך לעולמו ולבת-זוג שנישא לה חודשיים לפני מותו.
גודל הירושה כאיכות הקשר
עולה שאלה האם בני-זוג נשואים, שלא התגרשו וחיו בנפרד במשך שנים רבות, יחשבו בני-זוג נשואים יותר מאשר בני-הזוג שהיו נשואים 37 שנים ולא התגרשו בשל התעקשות הבעל על שלום-בית?
במקרים של פרידה ממושכת בין בני-זוג, אם אין ילדים או קרובים אחרים לבן-הזוג שהלך לעולמו - היורשת היא המדינה. הפרשנות שנתן בית הדין החיפאי עשויה להוביל למקרים שבהם המדינה ולא בת-הזוג תירש את אותו מנוח שבחר שלא לערוך צוואה.
בתי המשפט יוכלו להרחיק בפרשנותם במקרים בהם אין צוואה, ולקבוע למשל כי ילדים שלא היו בקשר עם הוריהם במשך שנים ארוכות ינושלו מהירושה גם ללא עריכת צוואה, וברור כי לא זו היתה כוונת המחוקק.
פתיחת גדרי חוק הירושה לפרשנות יצירתית שתכליתה להתיישב עם מה שנראה בעיני בית המשפט כ"צדק", עלולה לדרדר את המערכת המשפטית לחוסר ודאות מוחלט, בו כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו ולפי יכולת הוכחת גירסתו של הטוען, והחוק הופך להמלצה בלבד.
יפים לענין זה דברי בית המשפט העליון: "הפרשנות התכליתית איננה סוס פרא הדוהר למרחבים בלא רסן. היא דומה יותר לסוס מאולף הנע בתלם חרוש, שאת תחומיו וגבולותיו מגדירים הלשון והנוסח".
עו"ד רות דיין היא מומחית לדיני משפחה