1. הנבחרת שלי.
איזו הגרלת בתים נהדרת של המונדיאל. בסיטואציה מסוימת, שבפיפ"א נחרדים ממנה, יכול אפילו להיות שההגרלה היתה נהדרת יותר מהמשחקים עצמם, לכשישוחקו. כמה אופטימיות שררה שם, כמה ציפייה, כמה שרליז ת'רון. ואיזה מסר חינוכי. הילדים לומדים דגלים של מדינות שאף פעם לא שמעו עליהם (מה, הונדורס גם משחקת?), הסוציולוגים הלכו לבדוק כמה מהגרים אלג'יראים יש בסלובניה, או להיפך, והדוקומנטריסטים הישראלים של כתבות הצבע בחברות החדשות השונות כבר איתרו עובד זר מגאנה וקבעו להיפגש איתו בדרום תל אביב ביוני 2010 כדי להוציא ממנו, בעודו יושב ליד תבשיל אפריקאי מהביל, כמה מסקנות אקזיסטנציאליות על כדורגל, שבעצם יהיו אלגוריה עצובה על חייו של העובד הזר בישראל.
אבל לזה עוד יש זמן. עכשיו הגיע הזמן לבחור פייבוריטיות. דומה שאצלי אין בכלל ספק. הפייבוריטית שלי לא תזכה בגביע (אבל אם זה יקרה לא נתלונן), לא תרהיב בביצועים (כי גם אם הם רוצים הם לא יכולים), ולא תסחוף אחריה אף אוהד כדורגל שיושב על הגדר. הבחירה שלי היא ערכית. הבחירה שלי היא בדרך. דרך מכוערת, "אנטי כדורגל" יקראו לה מפצחי הגרעינים ביציע, "גועל נפש" יכנו אותה אלה שמפחדים לרדת לגליץ'. אבל זוהי דרכה של יוון. וסליחה מראש מכל מדליקי החנוכיות ואוכלי הסופגניות. אבל ליוון יש דרך.
היא לא אטרקטיבית, היא לא מודל לחיקוי על ידי ילדים במגרש המשחקים הקרוב אליכם, אלא אם כן אתם גרים בסלוניקי או אתונה. היא לא מנסה, כמו במדינה אחרת שאתם מכירים הנמצאת שעתיים טיסה מזרחה ממנה, לשחק "כדורגל שמח". כי בכדורגל שלה התוצאות משמחות. הן משמחות אותה, ורק אותה (ואולי קהילות יווניות ברחבי העולם). וזה בסדר. נבחרת הכדורגל שלה לא אחראית על השמחה בעולם, ולא חתמה חוזה עם האטרקטיביות. אבל היא כותשת יריבות באגרסיביות והופכת אותן, סליחה על האסוציאציה המוזיקלית, לאפר ואבק. תוסיפו לזה לחימה, נחישות, אסטרטגיה וטקטיקה, והשלם שלה הופך לא רק ליותר מסך חלקיה, השלם שלה הופך לשלם יותר.
מעבר לכך, ולמרות הזלזול המגוחך של ראשי הליגה השישית בטיבה באירופה בבית ה"קל" עם יוון ושווייץ (אותה יוון שניצחה באוקראינה במשחק מכריע), מדובר באמת באימפריית של ספורט. אירוח אולימפיאדה,זכייה באליפות אירופה, ועוד עשרות זכיות בענפים שונים שהפכו את המדינה למיתולוגיה. כן, יוונית. והאימפריה, כך יודע כל אוהד מכבי נתניה, עוד תחזור. וכשהיא תחזור היא תהפוך את בית ב', עם ארגנטינה, ניגריה וקוריאה, לבית המקדש שלה. ובהיעדר דגל כחול לבן אחר (אולי בעצם הונדורס?), ועד שתודח בגאווה, זוהי החתונה היוונית שלי.
2. קים ז'ונג כלום.
אבל דומה שהנבחרת שתיצור את הסקרנות הרבה ביותר, לאו דווקא של אנשי כדורגל, תהיה נבחרת צפון קוריאה. הצפון קוריאנים מגיעים מדיקטטורה מהסוג הגרוע ביותר, אולי האחרונה מסוגה עליי אדמות, שמחזיקה, חמודים שכמותם, גם בנשק גרעיני. סוגיית צפון קוריאה תעלה למבחן נוסף את האפשרות שאירועי ספורט יכולים לגרום לתמורות פוליטיות. משמעותיות. ספק אם זה יקרה גם כאן.
דווח שקים ז'ונג איל, מנהיגה של צפון קוריאה, כבר אסר על שידור המשחקים בשידור חי. המילה "חי" כנראה מפחידה אותו. עמו גוסס מרעב, כל משאבי המדינה מוקצים לצבא ולמקורבי השלטון על מנת להמשיך לקיים אותו, ועל פי דיווחים מערביים מאות אלפים כבר מתו ברעב. בית המוות האמיתי שלהם הוא לא זה עם ברזיל, פורטוגל וחוף השנהב. בית המוות שלהם הוא הבית הפרטי של מרבית תושבי צפון קוריאה. אימפריות נופלות? יאללה, שתיפול כבר.
3. הכנות אחרונות לצרכן הכדורגל הישראלי לקראת יוני 2010:
1. הקלט כל תוכנית שבוני גינזבורג מופיע בה. לא בגלל האיכויות שלו אלא כדי להתרגל. כמו אלכוהול, גם גינזבורג הוא טעם נרכש.
2. קנה חצוצרה ונסה לנגן את התקווה בכל פעם שדני דבורין פותח את הפה.
3. בדר את עצמך: הדפס ושמור כל תחזית שנכתבת עכשיו כדי לקרוא אותה אל מול תוצאות האמת.
4. הנח את "מלחמה ושלום" לצד שקית הגרעינים וקרא בעיון בכל פעם שיעברו לשקופיות חסות.
5. ודע! שום דבר לא יכול להיות גרוע יותר מהאולפן ההוא של צ'רלטון במונדיאל הקודם.