למי איכפת מסרן ר'? בטח לא לעיתונאים, רובם ככולם. כששומעים וקוראים אותם נדמה כי הקורבן של הפרשה היא בכלל
אילנה דיין שחויבה בהוצאת דיבה. ומה עם סרן ר', לגביו נקבע בפסק הדין כי "שידור הכתבה עליו ב'
עובדה' הפך אותו ר' מלוחם עז-נפש להורג ילדים בדם קר"?
ובכן, סרן ר' כמעט לא קיים, מכל מקום לא בתקשורת. ההתעלמות היחסית ממנו החלה במהדורות החדשות בטלוויזיה. ביום מתן פסק הדין אמנם דיווחו על האירוע, אבל איך? תקעו את האייטם בירכתי המהדורות, ממש לפני סופן; מספר משפטים יבשושיים על עצם מתן פסק הדין; מבלי לצטט, חלילה, את קביעותיו החמורות של השופט נעם סולברג על הכתבה על סרן ר'.
ואז - ציטוט מפורט ונרחב של תגובת דיין. לאחר מכן, ב"תיק תקשורת", טיפול דומה: ראיון ארוך עם דיין מלפני מתן פסק הדין, בו ניתנה לה הזדמנות לשטוח בהרחבה את הנימוקים - שכבר נדחו על-ידי בית המשפט.
למה לא הוזמן גם סרן ר' לומר את דברו? או אלעד אייזנברג, עורך דינו המסור? או קרוב משפחה? או כל אדם שיוכל לתאר את הסבל הנורא, את העינוי שנגרם לסרן ר' בגין אות הקין שהוצמד אליו על לא עוול בכפו.
קולו של סרן ר' כמעט לא נשמע בתוכניות, בדיווחים ובפרשנויות שעסקו בפסק הדין. גם שאר התקשורת, המשודרת והכתובה, לא ממש מצאה עניין בסרן ר'. במקום להביא אל קדמת הבמה את האיש שצדקתו יצאה לאור, נתנו את מרב הבמה לעיתונאית שעל-פי הפסיקה הוציאה את דיבתו.
אני אוהב את מקצוע העיתונות, אבל בימים אלה אני מתבייש. לא בהכרח במקצוע, אלא ברבים מאלה העוסקים בו. עצוב לראות לעתים בציבור הזה את ההתקרנפות, ההתבטלות, הפחדנות, הצביעות, הבורות - ושביעות-הרצון העצמית שלהם על היותם כאלה.