ראפר מזדקן

גם בשנת ה-30 הרשמית למניינה, עדיין לא מובן מדוע תרבות ההיפ-הופ היא ארץ כה קשוחה לזקנים. לאמני היפ-הופ קשה מאוד לנהל קריירה מכובדת אחרי שנות הפריצה שלהם בצעירותם, ובעוד שלרוקרים מתבגרים כבר מזמן היתה עדנה, ואמני בלוז וסול יכולים רק להשתבח עם השנים, אם לא כיוצרים אז כמגישים, עובדה שהראפרים פשוט נחלשים, זזים הצידה, מאבדים את מעמדם.

אז נכון שדור בהיפ-הופ הוא משהו כמו חמש שנים, ונכון שיש משהו מובנה באנרגיה ובצליל שלו שקשור להורמונים הגועשים ולצורך בפריקת עול ואגרסיות של מקסימום שנות ה-20 של החיים, ובכל זאת. הווטרנים של ההיפ-הופ, ודאי לעומת אלה של כל סגנונות הפופ האחרים, כמעט מושלכים לכלבים בהתבגרם, חלקם רעבים ללחם.

סנופ דוג, בן 37 וכבר נחשב לאחד מקשישי העדר, הוא כמעט החריג היחיד בחבורה, משום שכמעט ח"י שנים שהוא מנהל את אחת הקריירות העקביות והיציבות בתחום. אולי זה לא פלא, משום שהוא מהכוכבים היותר מזוהים עם התרבות שלו, ולא בכדי. ובכל זאת, למרות שיש לו סטייל וכריזמה ונוכחות ופלואו הגשתי מרהיב וחד-פעמי, סנופ עדיין נלחם על הישרדותו בטריטוריה הכה אכזרית הזו. לפעמים, כמו בשני אלבומיו הקודמים, זה יותר מצליח.

אביו של קורדאזאר קאלווין ברודוס - שמו מלידה, נטש את אימו כשהתינוק היה בן שלושה חודשים. אמו הדביקה לילד את הכינוי "סנופי" בשל המראה הכלבי, וברחוב - הצטרף לכנופיה מקומית. בשנות נעוריו נכנס ויצא מהכלא במהלך שלוש שנים שבהן הואשם בעיקר באחזקת ובסחר קוקאין.

די מהר לאחר השחרור זינקה הקריירה שלו, כשטייפ עליו הקליט עצמו התגלגל לידי ד"ר דרה. דרה, אז משוחרר טרי מהרכב הגאנגסטא-ראפ הבכיר "שחורים עם גישה", ציוות את הראפר הצעיר לאלבום הבכורה שלו כאמן עצמאי, "דה כרוניק".

דרה הפך למפיק ההיפ-הופ המצליח בכל הזמנים, וסנופ, שנחשף מאלמוניות באותו "דה כרוניק" היסטורי, שהיה ונותר פסגת הגאנגסטא-ראפ, הפך לסנסציה. המוזיקליות העילאית של דרה מצאה ביטוי קולי מושלם אצל החרזן הסטלן שהיה מרושע ומשעשע בו-זמנית, רציני אבל לכאורה אגבי, מאיים אבל גם סוג של שחקן שמגלם דמות שאינה מסוגלת להיתפס כקטלנית באמת.

בן 37 וכבר נחשב לאחד מקשישי העדר. סנופ דוג

מקפיד לזהור בסינגלים

אחרי שהפך לכוכב, סנופ המשיך להתנגש עם החוק, אבל יחסית ברכות. מאז שזוכה מחשד במעורבות ברצח, נפגש עם נציגי החוק בעיקר באשמות של אחזקות נשק ללא רישיון וסמים.

אלבום הבכורה שלו, דוגי סטייל, שנותר אלבומו הטוב ביותר, היה גם כמעט הפעם האחרונה בה סנופ יצר אמירה מוזיקלית שלמה, מגובשת ובוהקת שהתפרסה על אריך נגן שלם. מאז הקריירה שלו ידעה לא מעט מורדות ועליות, אבל תמיד הקפיד לזהור בסינגלים. בשפת הפופ או הרוק היה ניתן לומר שהוא פחות אמן של אלבומים ויותר של שירים, אבל המוזיקה אינה ההסבר היחיד לשרידותו הנדירה בענף שלו.

סנופ היה מראשוני הראפרים שהסתעפו עסקית, ושכעת מושקע או מקדם או נותן חסות או שותף בבעלות במגוון של חברות שמוכרות לקהל שלו בגדים וציוד ספורט ומשקאות קלים וממתקים, ואפילו שיתף פעולה עם קרייזלר ועם סוני בשיווק מכוניות וטלפונים סלולריים.

סנופ הוא לא רק ה-Hustler, הסרסור והסוחר מהשירים, מהעלילות השכונתיות האלימות. הוא גם סוחר משובח בתעשיית הבידור, השתתף כבר בכ-15 סרטים, ובעצם הפך לפרצוף מוכר כמעט בכל בית באמריקה. אם ג'יי זי הוא סופרסטאר ההיפ-הופ השחור הגדול ביותר, שמגלם את דמות הראפר הגברי, הרציני, מודל ההצלחה היחסית שגרתי של "מעוני לעושר", סנופ הוא יותר הקומיקאי.

זה לא רק המראה השרוכי והמנוזל שלו, לא רק סטייל הדיבור הלכאורה רך אבל מאיים לפעמים ושתמיד תמיד גולש על הביטים בגרוב פנומנלי. זה גם האופן שבו באופן מבריק הוא שינה תדמית ממי שהאסוציאציות הראשונות לשמו הן של אקדחים, שטרות מגולגלים וזונות, לכוכב שחי כבר 12 שנים עם אותה בת זוג, ממנה התגרש ושב להתחתן, והפך למאמן פוטבול מוסמך, שגם מאמן את קבוצת הנוער שבה משחק בנו.

תמלילן מבריק שפיקחותו אינה מוטלת בספק

האלבום החדש של סנופ שיצא בשבוע שעבר, אלבום האולפן העשירי שלו, נפתח בקולו של בנו ונסגר בהקלטה משיחת טלפון, כנראה מבוימת, מאשתו. שיחה מפויסת, אוהבת, נעימה. בין לבין סנופ שב ומגולל את עלילותיו כארכי-פושע מתוחכם והולל, במה שכנראה גם מדגים את אחת ממצוקות ההתבגרות בהיפ-הופ.

משום מה הראפרים של הזרם המרכזי, המסחרי והמצליח בהיפ-הופ, כמעט כולם, אולי פרט לג'יי זי, לא מצליחים להרשות לעצמם לשורר ולדבר על בעיות של אנשים בני 30 ו-40, אלא תקועים באותם מקומות שעליהם שרו בשנות העשרה וה-20 שלהם.

סנופ, תמלילן מבריק שפיקחותו אינה מוטלות בספק, נאלץ מדי אלבום בעיקר למחזר את אותם תעלולים מילוליים, ורק מדי פעם להבליח למשהו עם משמעות אחרת. אבל הבעיה באלבום החדש היא לאו דווקא המילים. "סכנה בארץ הפלאות" כולל כמה רצועות שוות (ראו בתיבה) אבל הוא בעיקר הפקה של "תפסת מרובה והחמצת", נעדרת השראה ושאר רוח.

בין שלל המפיקים והמתארחים כאן נמצאים ליל ג'ון וסולג'ה בוי ואר קלי, ודה-דרים, וד"ר דרה שמגיח לביקור, טימבלנד ודנג'ה, הנפטונז ובת-דודתו של סנופ, הזמרת ברנדי. כולם כבר עשו איתו בעבר שירים יותר מרשימים, וביחד הם פורסים לכאורה שלל ומגוון של סגנונות וטעמים, ואפילו מחדשים להיט ענק של הרומנטיקס מ-1983, Secrets in your sleep.

אבל המעלה המשותפת והיחידה לכל הקטעים נותרת ההגשה הקולית של סנופ, שמצליח לבזוק מקסמו האישי לכל אורכו של האלבום הדחוס מדי ונטול האוויר הזה. סנופ נותר אחד המותגים הכי שווים ומייצגים של ההיפ-הופ. אלבומו החדש לא יצליח לחבל בערכו של המותג המפואר, אבל, למרבה הצער, כנראה שגם לא יוסיף לו דבר. *