כשקוראים בעיון את פסק הדין בערעורו של ד"ר
ג'קי סרוב קשה להשתחרר מהרושם שלבם של השופטים יצא אל הנאשם, והם - זה הרושם - סימנו מטרה: כיוון שהעובדות לא מאפשרות לזכות את סרוב, הם (השופטות דבורה ברלינר ותחיה שפירא, והשופט חאלד כבוב) ישנו את העונש באופן שאפשר לפרשו כזיכוי. לכך צריך להוסיף שלשופטים רבים קשה להתמודד עם סוללה של עורכי דין מהסוג שסרוב גרר אל בית המשפט. שימו לב: יהודה וינשטיין, רוית צמח, נבות תל-צור, אריאל כפרי, דוד ליבאי. קרם דה לה קרם.
תזכורת עובדתית: ד"ר ג'קי סרוב הואשם בקבלת שוחד תמורת מתן שירותים מיוחדים בתוקף תפקידו כמנהל מחלקת המיון באיכילוב. השירותים ניתנו לאזרח הידוע אסי אבוטבול. שופטת בית משפט השלום בתל אביב, דורית רייך-שפירא, הרשיעה את סרוב בקבלת שוחד וגזרה עליו 30 חודשי מאסר - מחצית בפועל, מחצית על-תנאי - וקנס של 15 אלף שקל. סרוב ערער, ועונשו הומתק לחלוטין: ההרשעה בשוחד נותרה על כנה, אבל אין מאסר בפועל. במקומו נדון סרוב ל-6 חודשי עבודות שירות. ממש מהפך, ולכן ראוי לבדוק על מה נשענת הקביעה המקלה מאוד הזאת.
השאלה הזו מתחדדת כאשר קוראים בפסק הדין. למעשה, שופטי הערעור מקבלים את הקביעות העובדתיות של השופטת רייך-שפירא, כולל פסיקתה כי הוכח שסרוב אכן קיבל שוחד. השופטים בערעור לא הקלו ראש בכך, והם הדגישו: "שוחד הוא שוחד הוא שוחד, וכך יש לראותו". אלה מילים יפות ונכוחות, אבל רק מילים. כבר בהמשכה של קביעה זו מדברים השופטים על נסיבות מקלות, שלדבריהם "אינן מקנות לשוחד משמעות אחרת".
קצת עקום ומיתמם ההיגיון הזה. אם "הנסיבות המקלות" גורמות להקלה כה משמעותית בעונש, הן בהחלט מקנות לשוחד משמעות אחרת. אם נותנים עבודות שירות לתקופה קצרה במקום מאסר לתקופה ארוכה יחסית - זה אומר ששופטי הערעור לא ממש מתרגשים ממעשיו של המורשע, לא?
זה ההבדל בין מי ש"ישב" לבין מי שלא "ישב". וזה הבדל עצום מכל הבחינות: המקצועית, החברתית, המשפחתית. כלומר, השופטים קבעו כי "שוחד זה שוחד", אבל לפי פסיקתם בעניין העונש צריך לומר: יש שוחד, ויש שוחד.
בואו נראה עכשיו מהן הנסיבות המקלות, למעשה הנסיבה המקלה, כי השופטים נותנים משקל רב, עצום, לשאלה אם השוחד נלקח למטרות בצע. רייך-שפירא בבית משפט השלום קבעה שלא. בדרך הטבע והמשפט עולה השאלה, מה היה המניע של סרוב? טענותיו על פחד מאבוטבול וגם טענות אחרות - נדחו. בית משפט השלום קבע רק כי "אין מניע", והמחוזי החרה-החזיק אחריו ש"המניע לא ידוע".
מה זה אומר? השופטת רייך-שפירא לא חשבה כי העובדה שלא התגלה מניע משחקת לטובת סרוב. המחוזי קבע כי אלמנט זה כן צריך להילקח בחשבון העונש. במיוחד, קובע המחוזי, שהיה מדובר בסכום שוחד לא גדול: 3,000 שקל, כלומר, בשביל סרוב מדובר ב"פינאטס", ומכאן המסקנה שזה היה המניע. האם סכום השוחד הוא שיקול רלוונטי?
נשאל כך: אנחנו עדים מדי יום לגילויים המותירים אותנו פעורי פה: בשביל מה צריך אדם עשיר לגנוב? מה חסר לו בחיים? אלא שזה עניין לפסיכולוגים. הנטל של הוכחת מניע "מוצדק" או "מקל" הוא על הנאשם, ואם לא עמד בו - כמו במקרה זה - אין לתת לו פרס על כך, כפי שנעשה כאן.
matigolan@globes.co.il