לפני זמן מה התקיים בלוד כנס מיוחד להשקת קרן לוד. כל מי שיודע משהו על החברה הישראלית יודע שהעיר לוד סובלת זה שנים מבעיות סוציו-כלכליות קשות. הכנס לעומת זאת, התאפיין ברוח של גאווה מקומית. האם יש בסיס לאמונה זו? נדמה לי שהתשובה חיובית שכן ללוד שני נכסים הנותנים לה יתרון יחסי: קרבתה למטרופולין של תל-אביב ולשדה התעופה הבינלאומי וכן עתידה כאתר תיירות וצליינות.
ראש קרן לוד ויוזם הכנס, עו"ד אביב וסרמן, וראש העיר, אילן הררי, הדגישו בכנס את הפוטנציאל העצום הקיים בלוד, אחת הערים העתיקות בעולם: בעיר זו, שתי פסיעות מתל-אביב, מרוכזים כנסיית סט ג'ורג', כנסיה חשובה ביותר לעולם הנוצרי-האורתודוקסי, מסגד חשוב, בית כנסת גרוזיני בעל אופי מיוחד - שלוש הדתות במתחם אחד. אין הרבה מתחמים כאלה בישראל. מצטרפים לכך שני פסיפסים רומאיים יוצאי דופן ביופיים - רק חלק מאוצר פסיפסים הממתינים לגואלם מתחת לאחת השכונות. כל אלה מקנים ללוד מעמד של אתר תיירות בינלאומי וקל לדמיין אותה כמושכת תיירים מאזור תל-אביב ומקדמת בדרך זו את רווחת תושביה. ניתן, באמצעות השקעה לא גדולה, להפוך את לוד ואת רמלה שכנתה, לאטרקציה תיירותית בעלת מעמד בינלאומי ובדרך זו לשנות גם את מעמדן הסוציו-אקונומי. שינוי זה ימשוך זוגות צעירים, שתל-אביב רבתי יקרה מדי עבורם.
סיכוי זה יטורפד אם תבוצע בלוד התוכנית לבניית שכונה חרדית חדשה הכוללת אלפי דירות. הכנסת שכונה כזו לעיר מעורבת ורב תרבותית תוביל את האוכלוסייה החלשה למאבקי כוח מהסוג המוכר לנו ממקומות אחרים ותמנע את שיקומה. שיקום זה חייב להיות מבוסס על הבנה בין-דתית - יהודית, נוצרית, ערבית - ועל סובלנות בין מרכיביה היהודיים השונים.
אכן, ההבנה הבין-דתית והבין-עדתית עמדה ביסוד הצלחת הכנס יוצא הדופן, שכן השתתפו והציגו בו נציגי הדתות והעדות המרכיבות את הפסיפס הלודאי. יתר על כן, אפשר היה לחוש בניצני גאווה מקומית ולשמוע את הדיה של ההחלטה הנחושה להוציא את העיר ממצוקתה. אם לניצני גאווה זו תצטרף גם תחייה כלכלית - בעיקר תודות לאטרקציה התיירותית-ארכיאולוגית, תצא לוד ממצבה, מערכת החינוך (שלה כבר היום הישגים לא מעטים) תשגשג ותמשוך זוגות צעירים להשתכן בה.
ואולי יש תקווה למשהו נוסף. ברגע מיוחד בכנס הבהב אור קטן: בתחרות צילומים, זכה בפרס הראשון תלמיד ערבי - פתחי סקאללה. הוא הוזמן לומר מילות תודה אך התרגשותו הרבה שיתקה אותו והוא נאלם דום. אז ניגש אליו ראש העיר חיבקו ועודדו. פתחי החל מדבר. בתמונה הקטנה הזו - ראש העיר היהודי המחבק את התלמיד הערבי כדי שיתגבר על פחד הבמה שלו - היה הבהוב קטן בחשיכה. *
הכותב הוא מרצה למשפטים במרכז הבינתחומי, שר החינוך וח"כ לשעבר, חתן פרס ישראל לחקר המשפט (2006)