פויר ומשפחתו יצאו לשחזר בחיי היומיום את העשורים הקודמים

ארוחת בוקר ישראלית פשוטה. השולחן הקטן במטבח מכוסה בשעוונית ומונחים עליו לחם אחיד, מרגרינה בלו בנד, חביתה, ריוויון, סלט ירקות, קנקן מים קרים מהברז ומיץ תפוזים שסחטתי. לילדים הכנו קקאו וערבבנו קצת ריבה באשל. אנחנו שותים נס קפה בטעם אבקה, על השיש רדיו משמיע "קול השלום". אנחנו קוראים עיתון. עוד מעט נצא לעבודה.

ארוכה היא רשימת הדברים שעדיין אין לנו בבית - שלט רחוק, מיקרו, סלולרי, אינטרנט, ערוץ 2, טלוויזיה בצבע, פרסומות, די.וי.די, תא קולי - אבל קצרה היא רשימת הדברים שחסרה לנו. אני מושיב את הילדים מול "קרוסלה". לא נראה שהשחור-לבן מפריע להם, גם לא העברית היפה, גם לא ההיעדר המדאיג של התוכן השיווקי. נראה שאין להם בעיה שמישהו מנסה לחנך אותם במקום להתחנף אליהם. אני שולף מצלמה סופר 8 ומצלם אותם, שתהיה לנו מזכרת מהעשור הזה. אנחנו מכינים לנו כריכים לעבודה: לחמנייה עם מרגרינה, גבינה צהובה ומלפפון. מחליפים לרשת א' ושומעים "לאם ולילד" ו"חתול בשק".

אני מנפח קצת את השיער, מרכיב את הילדים לגן על אופניים - אוסף את שולי מכנסי הפדלפון הרחבים במקל כביסה, שלא ייתפסו בשרשרת - ואחר כך נוסע לעבודה באוטובוס. האוטובוס ממוזג, נעים. אני עוצם עיניים, מנסה להיזכר באוטובוסים של שנות ה-70; מקרטעים, צפופים, מנועים רועמים, כיסאות לא נוחים, וכולם מעשנים ומוציאים ראש וידיים מבעד לחלון. אף אחד לא קרא עיתונים שחולקו בחינם. כולם מדברים בסלולרי שלהם, ואני מנסה לדמיין ששום דבר מזה לא קורה. שהכול בשחור-לבן.

כולם מעשנים גם במשרד. בארבע נופל לי העט מהידיים, ואני חוזר הביתה, שם תקליט בפטיפון ונרגע עם סיגריית טיים. הילדים קמו משנת הצהריים שלהם ואנחנו יוצאים לסיבוב קצר, אוכלים גלידה, שותים גזוז. עוד מעט נחזור הביתה, נשמע תקליט של כוורת, אחר כך הם ישכבו לישון ואנחנו נשב לצפות במבט לחדשות ונשתה בירה לבנה. בערב נצא למסיבה, אולי לאכול שיפודים בתקווה. בקיץ אנחנו מתכננים לנסוע לכפר של רפי נלסון, לראות קצת ערומות. אולי תזדמן בדרכנו איזו צינגלה.

אם הניסוי שבבסיס הכתבה הזאת היה לשחזר יום-יומיים טיפוסיים בשלושה מהעשורים שעברו, הרי שאני מוכרח להודות שהניסוי נכשל. לא הצלחתי לנסוע בזמן. הדבר היחיד שאתה יכול לעשות זה להתנער מכמה מאפיינים של הזמן הזה (כמו לוותר על חיבור לאינטרנט ולהשאיר את הסלולרי בבית), לקחת כמה מאפיינים חיצוניים, להשתמש בהם כמו בכבלי התנעה ולקוות שהמנוע של הזיכרון יתחיל לעבוד. לפעמים זה עובד.

עם המוזיקה של שנות ה-70 אף פעם לא הייתה לי בעיה. זו המוזיקה האהובה עליי גם היום; גם עם האופנה אני מסתדר יופי. אבל את הדברים האלה אין בעיה לשחזר. בתוך הבית קל לשחזר את הבועה של אז. הבעיה מתחילה כשאתה יוצא החוצה.

נולדתי בשנת 1970. אז עוד לא ידעתי שלימים איחשב לחלק ממה שייקרא דור האיקס. העשור הראשון לחיי זכור לי בעיקר כרצף של אירועים לאומיים חיוביים: יום העצמאות השלושים למדינה. לארצי יש יום הולדת, אתם ודאי יודעים, אתם ודאי יודעים שהיא כבר בת 30, שר אלי גורנשטיין. בימות בידור. צמר גפן מתוק. חולצת טריקו של סטיב אוסטין. מבצע אנטבה. פעמיים זכייה באירוויזיון, וכמובן מכבי תל אביב בגביע אירופה. היו אלה הפעמים היחידות שבהן ההורים הרשו לי להישאר ער בשעה מאוחרת. בכל זאת, היסטוריה. את מלחמת יום הכיפורים החמצנו, היינו בשליחות בהולנד. מחאתם של הפנתרים השחורים עברה מעל לראשי הקטן והאשכנזי, כך גם השחיתות הגואה במפלגת העבודה ובמדינה (אז שני הדברים עדיין היו אותו הדבר). אנשים מעדיפים, אני למד, את השחיתות של אז. היא הייתה פחות אישית, הם אומרים, אבל שחיתות זו שחיתות, ואם לא היית בצד הנכון של המפה הפוליטית הרי שלקחת את כל זה מאוד אישי. המהפך של 1977 נתפס אצלי כאירוע משמח, והשלום כמשהו מרגש מצד אחד, ומצד שני, כמי שנולד לציבור הדתי-לאומי, כסוג של בגידה. את מהפכת הרוק'נרול, מיותר לציין, פספסתי לגמרי.

יש לי זיכרון עמום מהפוגרום שביצעו אוהדי בית"ר באיצטדיון של פתח תקווה ביוני 1974. לא בטוח אם זה זיכרון אמיתי או כזה שנשתל שם, מה גם שכילד דתי לא ראיתי שום משחק עד שנות ה-80, ואת שירים ושערים שמעתי דרך החלון של השכן הלא-דתי. אבל מה זה משנה אם הזיכרון אמיתי או לא: שחקני הפועל, שהובילו במשחק, הוכו מכות נאמנות, רובם טיפסו על הגדרות וברחו לפרדסים הסמוכים (היום יש שם שכונה), בעוד אוהדי בית"ר רמסו את הגדרות, פרצו למגרש וניסו לשרוף את השערים. האירוע הותיר בי רשמים סותרים. מצד אחד הייתי עצוב על מה שעושים לעיר שלי, מצד שני משהו באלימות של בית"ר משך אותי. אולי סבלתי ממה שנקרא תסמונת שטוקהולם בעצימות נמוכה. ניסיתי לאהוד את בית"ר כמה שנים, אבל זה עבר לי כשעמדתי על דעתי.

ההורים היו הרבה בבית. עבדו, אבל לא יותר מדי. כמו שעבדו אז. כמו שצריך לעבוד. אני זוכר שנות צהריים ארוכות של ההורים. אסור היה להפריע בשום אופן. לא היה צריך לכבות את הטלפון. היו שעות מסוימות שהוא פשוט לא צלצל. אני זוכר הליכות מבית הספר הביתה. היום ילד מתחת לגיל 9 לא חוצה כביש לבד, אבל אז גמעתי מרחקים ארוכים בבדידות מזהרת, כולל ניסיונות לא תמיד מוצלחים להתחמק מהערסים שאהבו להרביץ לנו. גם למורים לא הייתה אף פעם בעיה לחלק כאפות. חצי מנה פלאפל אצל חתוכה. מסטיק בזוקה. יורדים לשחק בחצר, חילוניים ודתיים יחד, עד הערב. היום כל השכונה של ההורים שלי זה דוסים, והערבוב הזה כבר כמעט ולא קיים.

מגדל שלום היה בעיניי פלא עולם. אני זוכר שאבא וסבא שלי לקחו אותי לשם בפעם הראשונה. מתחתיו, ברחוב אחד העם, אם אינני טועה, אכלנו במסעדה של אס. זה היה מרגש לא פחות מהכולבו - אז אכלנו במסעדות רק באירועים מרגשים ממש, וגג פעם בשנה. סתם צהריים במסעדה היה קונספט דמיוני כמעט. המסעדה הזו לא כבר קיימת, כמובן, ומגדל שלום כבר מזמן לא פלא עולם. היום אני עושה שם סיבוב, לבוש בבגדי התקופה, אבל יש דברים שכבר אי-אפשר לחזור אליהם. הנוסטלגיה לא מתניעה לי. כל הג'יפים והיאפים ופיצריות הגורמה והפיצוציות מפריעים לי לחזור לילדות, בטח ובטח לנסות ולשחק אותה מבוגר. האם הכול היה באמת הרבה יותר תמים אז? **

ארוחת צהריים לתפארת תעשיית המזון המעובד: פיצה מקפיצה, שניצל וצ'יפס מוכנים וקפואים. מהפריזר אל הצלחת. לילדים אין שום בעיה עם זה, וגם לא לי. אנחנו שותים סודה ממתקן של סודה-סטרים. קול הנפיחה הצוהלת שהמכשיר משמיע מצליח לשעשע את הילדים בכל פעם מחדש, ואיך לא? לומר את האמת, הפלא הזה, של להכניס לבד את הגזים אל תוך המים, מצליח לרגש גם אותי. אנחנו שותים קפה פילטר. ברדיו שוב "לינדה לינדה" של חיים משה. מה קרה למוזיקה הטובה של שנות ה-70, אנחנו שואלים את עצמנו. אז אני מרים טלפון לחיים משה כדי לברר. התקופה הייתה אחרת, הוא אומר, לא היו יחצנים ודוברים ודברים מהסוג הזה. "הכול עשיתי לבד, והכול בזכות עצמי". משה לא לוקח אחריות על מעמדו פורץ הדרך, "בסך הכול רציתי להיות זמר", הוא אומר ומצטט, אולי מבלי דעת, מהלהיט הענק והנצחי שלו מ-83' בעל אותו השם (מילים: עוזי חיטמן ז"ל. לחן: בועז שרעבי יבדל"א): "להיות זמר, לשיר אל העולם / לכל אישה ואיש וילד גם / לשיר אל לב עצוב ומיותם / לשיר כל עוד העצב בו קיים".

מתחת לבית חונה סובארו, בדיוק אותה הסובארו שיש לכולם. גם המפתח שיש לך, אגב, פותח את כל המכוניות. על השיש במטבח כבר אין טרנזיסטור. טייפ דאבל קאסט עצום תופס כמעט את כל השיש, ולהיטי התקופה נותנים בראש בפופ מסונתז. הטלוויזיה בסלון כבר צבעונית. יש תחושה מזויפת של שפע.

אני מושיב את הילדים מול "זהו זה". זה הפרק על הסרט הערבי והם צוחקים צחוק גדול. את ארוחת הערב אנחנו אוכלים בבורגר ראנץ'. "אם יש לך כאבי בטן", מכריז שם שלט קטן, "סימן שאתה אוכל יותר מדי אוכל ביתי". אני לוקח ספרדי כפול וטבעות בצל, היא לוקחת צ'יפס ודג בלחמנייה. לקינוח גלידה אמריקאית. ממש כמו באמריקה.

בערב אנחנו רואים פרק של דאלאס. כמו כולם, גם אנחנו מכורים לדאלאס. יש אח טוב, יש אח רע, יש בלונדינית עם ציצי גדול, כולם שותים שם וויסקי איך שהם נכנסים הביתה, לא סודה סטרים. אבל תגידי, אני אומר לה מעל צלחת של בורקס סמי שהרגע יצאו מהתנור, זה לא קצת מוגזם שבגין הזמין אותם ללשכה שלו? בכל זאת, סדרת טלוויזיה, ועוד עכשיו עם כל הבלגן של הנסיגה מסיני.

כדי לברר את הסוגיה אני מרים טלפון למשה נסים, שהיה - ועדיין - הח"כ הצעיר ביותר בתולדות הכנסת. הוא נכנס עם פרס, דיין ואבא אבן לכנסת בשנת 1959, ומהר מאוד התבלט כפרלמנטר, ולא פחות מזה, כג'נטלמן למופת. שנים מאוחר יותר הוא הפך לאיש סודו של בגין. על ביקור כוכבי דאלאס הוא לא רוצה לדבר אבל יש לו טונה זיכרונות איך השפיע על בגין במגוון נושאים אחרים: בזכותו נדחתה הפצצת הכור העיראקי, בזכותו ביטל בגין את העברת לשכתו למזרח ירושלים, בזכותו השתנו סעיפים מכריעים בחוזה השלום עם מצרים.

"אז", הוא אומר, "הייתה פוליטיקה, הייתה יראת כבוד, הייתה אידיאולוגיה. ומה יש היום? אני מתבייש במה שקורה. הדמוקרטיה שלנו מזויפת, מושחתת, עולם תחתון. מכנסת לכנסת אנו מידרדרים במורד. פסה אידיאולוגיה מן הארץ. אז היו ענקים בכנסת: בן גוריון, באדר, יערי, חזן, בורג האב. דמויות היסטוריות. ומה יש היום? אתה יכול להראות לי ולו אחד שמתקרב אליהם? 80% מהם יעברו מפלגה בשביל כיסא".

אני קצת מדוכדך מהשיחה אז אני מזמין בייביסיטר. אנחנו נקפוץ ל"סינית האדומה", לא מזמן היא נפתחה, כדי להתעודד. אוכל סיני זה להיט גדול. אני אזמין מרק וון-טון. אחר כך אולי לדרינק ב"מסבאה", יש הופעה של אריק סיני שאני פשוט לא מוכן להפסיד. בבניין יש כבר כבלים פיראטיים, ובלילה מאוחר אולי יבואו חברים לראות סרט כחול. נגיש להם פונדו גבינה. בטלוויזיה סיבה למסיבה. הילדים רואים רחוב סומסום. יש מלחמה בלבנון, אך תל אביב אינה מוטרדת כמו שאמר דני רובס. הבורסה נפלה, האתיופים מתחילים להגיע. העולם כולו גועש ורועש והאופנה מגוחכת עד למאוד. כריות בכתפיים, מכנסי רכיבה, תספורות מגוחכות ואיפור גרוטסקי. השיער שלי לא מתאים לעשור הזה. השחור החליף את הצבעים השמחים והא-מיניות את הסקס החופשי, אף שמעיתוני התקופה אני למד שבשירותים של הפינגווין הולך לא מעט סקס. לקראת סוף העשור אתבגר ואבקר בשירותים האלה בעצמי, אבל שתן שמציף את הרצפה עד הקרסוליים היה הדבר היחיד שמצאתי שם.

אבל את רוב הדברים האלה לא ידעתי בזמן אמת, כמובן. הזיכרון הראשון שלי משנות ה-80: אני חוזר הביתה, אימא ואבא (באמת הייתה לנו סובארו) נראים לי עצובים. מה קרה, אני שואל. ג'ון לנון נרצח. הם היו עצובים וזה נורא העציב גם אותי, אפילו שלא הייתי סגור מי זה מהארבעה. הכי אהבתי את פול. כמה מעט ידעתי. אבא שם את האדום של הביטלס.

עוד שני זיכרונות שהותירו בי משקעים עמוקים: הילדים אורון ירדן ודני כץ. שניהם היו פחות או יותר בני גילי. ירדן צעיר בשנתיים, כץ בוגר בשנתיים, אני באמצע. שניהם נחטפו ונרצחו בפרשות שזעזעו את המדינה וחרתו צלקות בלב שלי. אני זוכר את בגין פונה לחוטפים בדרמטיות. אני זוכר את המתח הרב, את הסופים הרעים, את תרחישי האימה שהטריפו את שנתי בלילות. אני זוכר סיפורים על מערה, על התעללות מינית, על כץ שנחנק בתא המטען של מכונית. זה הטריד אותי יותר ממלחמת לבנון, יותר מנפילת הבורסה, מממשלת האחדות. שנים אחר כך, עם רוז פיזאם, אני חווה סוג של דז'ה וו, אבל מהצד השני של הילדות.

הפצצת הכור בעיראק, 1981, נראתה לי כמו הדבר הכי נועז בתולדות האנושות, ולך ולנסה נראה לי כמו המנהיג הדגול בעולם. אחרי בגין כמובן. ישראל מפנה את סיני. לוקחים אותי להפגנות נגד העקירה. היה סוער. אחת מהן זכורה לי במיוחד - זה היה בכותל, ולחצתי את ידו של ישראל אלדד ז"ל. אבא שלי ערך את ההיכרות. האיש נראה לי כענק מעולם אחר. הוא ליטף את ראשי ואמר לי משהו נחמד. לא היה גאה ממני. וזה עוד היה לפני שהתחלתי לקרוא את ניטשה.

בשבת ארגון של בני עקיבא, שנת 1982. במוצאי שבת אנחנו מרימים עיניים לשמיים, והם מלאים במטוסי קרב. התחילה המלחמה. היו לי דודים שם. ובכלל לא הרשו לי לראות דאלאס. למחרת בבוקר הייתי צריך לעשות כאילו ראיתי את הכול על מנת לשמור על איזשהו סוג של מעמד חברתי. למדתי שזה לא קשה לפברק ידע. אתה פשוט צריך להתחיל את השיחה ולתת לזה שיודע לשפוך את הכול.

הייתי צופה הרבה בקיד וידיאו. שלמה ארצי עולה כפורח. עוד להיט. גל חדש. שרון ליפשיץ. חיים משה עם "לינדה לינדה", קורע את גלי האתר, וזוהר ארגוב כמובן. כבר אז כן עכשיו, זה לא הטעם שלי, אף שהקסם האפל של זוהר ארגוב עובד גם עליי.

אני רואה את האימפריה מכה שנית בקולנוע היכל בפתח תקווה, ונשבע אמונים ללוק סקייווקר. יש לי אטארי, לבר המצווה אני מקבל עליי עול מצוות ומחשב של טקסס אינסטרומנטס, ומתחיל ללמוד תכנות. הכי רחוק שהגעתי היה: "כתוב: דרור" בשורה 10 ו"חזור לשורה 10" בשורה 20. אם רק הייתי משקיע בזה יותר, אולי היה יוצא ממני משהו.

ככל שאני מתבגר העולם מתלהט והולך. באיראן מלחמה, בשטחים אינתיפאדה. באוגוסט 1988 הרצל אביטן מבצע בריחה נועזת מכלא באר שבע, ומשתלט על דירתה של משפחת אלמקייס בבאר שבע, עד שנתפס. הסאגה זכורה לי באריכות, במיוחד משפט אחד שקראתי בעיתון ונחרת בי עד היום: "הרצל אביטן, שפתיו חובקות דרך קבע סיגריית קנט ארוכה, אבל ריח העשן מעולם לא דבק בבגדיו". אבל כל הסיפור ארך רק יומיים, מתברר לי כשאני מברר. ניסיתי לעשן קנט ארוך ולחבוק אותה בשפתיי, אבל בבגדיי דבק הריח ועוד איך. וחוץ מזה, דמי הכיס הספיקו רק לנובלס.

בחוץ עופרה נגד ירדנה, בנזין נגד תיסלם. אני בוחר צדדים: תיסלם וירדנה. שתי שגיאות, אבל אז לא ידעתי את זה.

אני לומד בישיבה של הרב דרוקמן. פנימייה לבנים בלבד. נחמד, אבל קצת בעל זבוב. אני נשטף אידיאולוגיה קיצונית. ככל שהעשור מתקדם אני כבר בורח מהישיבה למועדונים; הקולוסאום, הפינגווין, שירוקו. בכל פעם תופסים אותי ומעיפים אותי הביתה.

בסופי השבוע אני מחכה שההורים של חבר, שהיו להם כבלים פיראטיים, ייסעו לאן שהוא, ואז כל החבר'ה מתקבצים ואנחנו רואים יחד סרט כחול. החבר'ה הטובים מהמחתרת היהודית נדמו בעיניי בתחילת העשור לגיבורים, אבל כבר התחלתי לקרוא סילבי קשת, אהרון בכר, עמוס קינן, יהונתן גפן, ולפתח תודעה פוליטית. איפה שהוא ב-1986-7 אני נתקל בשני דברים ששינו את חיי: ספר ותקליט. הראשון של הדלתות ו"כה אמר זרטוסטרא". אני מבין פתאום שכמעט כל מה שאמרו לי עד אז היה שקר. זה מעורר.

לקראת סוף העשור אני מתגייס, אשתחרר בתחילת שנות ה-90. האירועים בכיכר טיינאנמן מותירים בי רושם עמוק, כך גם שחרורו של נלסון מנדלה (הייתה לי חולצת טריקו עם דיוקנו) ונפילת חומת ברלין. לקראת סוף העשור השני של חיי העולם נראה והולך כמו מקום שאפשר לחיות בו. יש תקווה. היה אמנם משבר אנרגיה, אבל אני לא שמתי לב.

הייתה לי חולצת טריקו של פול יאנג, חשבתי שמייקל ג'קסון זה הדבר הכי גדול, וכמו רבים חשבתי שסידני לאופר תשרוד הרבה אחרי מדונה, אף שלא תמיד ידעתי להבדיל ביניהן. לחבר הייתה חוברת של סמנתה פוקס בעירום, וזה הספיק לנו לגמרי. המבוגרים אמרו כולם שמדובר בעשור דרעק, אבל בשבילי הוא היה חתיכת עשור מעולה. ב-1986 או 1987 אני רואה את אופרת הרוק "מאמי" בצוותא, ומחליט שאני שמאלני באופן רשמי, מה שלא מנע ממני להצביע בבחירות הראשונות שלי למפלגת התחייה. **

העשור של ערוץ 2. העולם מתחלק בין דן שילון, דודו טופז והחמישייה הקאמרית. המעגל, המגלומניה, הסאטירה. סיינפלד מדבר על כלום, כמו דור שלם שעכשיו רק מתחילים לקרוא לו (לנו) דור האיקס.

האופנה משעממת עד למאוד. יש מין חזרה לפשטות, אבל זו חזרה מזויפת. זו אינה פשטות, זו תקיעות. קווים נקיים, ג'ינס חלק, חולצת טריקו שמעליה חולצה משובצת או ז'קט. הרבה שחור-לבן. במקום סובארו - מיצובישי. במקום ברודוויי - מרלבורו אדום. יש כבר דיסקים, ולייזר דיסק, ובדיזנגוף סנטר אני משחק במשחקי וירצ'ואל ריאליטי כאילו חיי תלויים בזה.

בבית יש כבר מיקרוגל והמון המון מכשירי חשמל. יש אפילו מזגן, לעזאזל! אבל עדיין בלי שלט. העלייה הרוסית מתחילה להגיע. אלה שנות הזהב של אריק קאנטונה במנצ'סטר יונייטד. האיש מצית את הדמיון עם כל נגיעה שלו בכדור. הוא נוגע בנשגב בכל פעם מחדש.

המוזיקה גראנג'. אני שומע נירוונה עד שמדממות לי האוזניים. מלחמת המפרץ הראשונה. אני חייל בקריה, אז אל תבכי לי ילדה. דומינוס פיצה מגיעים לישראל, ואני מתחיל לעבוד שם, שוכר דירה בתל אביב עם חבר מעל שווארמייה פופולרית. בבגדיי דבק באורח קבע ריח הצ'יפס שספוג כבר בקירות. היו אלה הנפלאים שבזמנים, היו אלה הנוראים שבזמנים. פעם בשבועיים להורים, לעשות כביסה.

אנחנו הולכים הרבה לרוקסן, ואחר כך סוגרים את הלילות בנרגילה של נרי אבנרי, עוברים איתו מהסניף הקטן בדוד המלך, מול כיכר מלכי ישראל, לסניף הענק ברחוב הארבעה. אתה יכול לראות שם את חברי הלהקות האהובות עליך דופקות חצי זיווה אחרי הופעה.

ברחובות כבר מתחילים לראות אנשים עם טלפונים סלולריים ענקיים. הפרסומת של חנן גולדבלט בקולנוע, שבה הוא הופך שעה אבודה לשעת עבודה, ולקראת הסוף עוד עובד על אשתו שהוא עובד עד מאוחר, נחרתה גם היא בזיכרוני. היום אני מתגעגע לכל השעות האבודות ההן שבהן אתה לא זמין ויש לך זמן לחשוב את המחשבות שלך בשקט.

אני משתחרר מהצבא. לא נוסע להודו, זה עוד לא היה כל-כך פופולרי. מתחיל לעבוד בעיתון "חדשות" ככתב לענייני ארכיאולוגיה, אבל הוא נסגר לי על האצבעות על ההתחלה. זיכרון אחד: אני עולה במעלית עם ענקים כמו מיברג, דנקנר, אשרי ורינו צרור, ונבלע נרגש בפינה.

משם התגלגלתי לעוד עיתון, ועוד אחד. ערוץ הילדים רק עלה, ואני כותב לו תסריטים. בימי הצילום אני פוגש את ענקי הדור: עודד מנשה, נתן ברנד, מיכל ינאי, עינת ארליך.

הצבעתי מרצ. רבין עולה לשלטון. אלה שנים נהדרות להיות בהן שמאלני ציוני. אפשר ממש להרגיש שיהיה טוב. שלום פה, הסכם שם. אבל הכול מתחרבן מהר מאוד. הארבעה בנובמבר 1995.

ברואנדה רצח עם, בבלקן קציר דמים, העולם כבר לא יפה כל-כך. התנועה נגד הגלובליזציה עולה, מתחילה לתפוס את תשומת לבי. אני מגלה את הטכנו. אנשים לוקחים אקסטזי. אפטר פארטי באומן. ב-1996 ככה, אני נתקל באינטרנט. יותר נכון, בפמלה אנדרסון, והחיים משתנים שוב. מהפעם הראשונה, האיטית, עם המחשב שנתקע וברוחב הפס הבלתי אפשרי, זה ברור שהדבר הזה הולך להיות גדול. אני בצ'אט עם בחורה מסוריה. אם רק הייתי משקיע קצת יותר בטקסס אינסטרומנטס שלי. אני עובר מעיתון לעיתון, מקבל הצעה לערוך מוסף אינטרנט ב"הארץ", ומהר מאוד הופך לבר-סמכא בתחום. יש לי בבית פלייסטיישן, ומעמדי החברתי בשמיים.

לקראת סוף העשור העולם מתחיל לפחד מבאג אלפיים. אני די רגוע, האמת ואת המילניום אני סוגר במסיבה במדבר. קצת אחרי הנשיקה של חצות אני ניגש לביפר לבדוק: העולם בסדר. האלף השלישי יכול להיכנס.

שנות ה-2000

קפה שחור מול המחשב לארוחת בוקר. רק בודק כותרות, ואת מזג האוויר, ואת המייל, ואת הפייסבוק, ואת הטוויטר ואת הבלוג, כמה סמסים זריזים בענייני עבודה, וכבר אני מוכן לקחת את הילדים לגן, ומשם לעבודה, ואז אמשיך את הסבב הזה כל היום, בסדר משתנה. אני עובד הרבה יותר שעות ממה שעבדתי בשנות ה-70, ויש לי פחות ממה שהיה לי. אני על חוזה אישי. יש לי אוטו מליסינג. שעתיים וחצי בפקקים בכל יום. מתקדם במקום.

אני עובר מלחמות ובחירות ובועות ומיתונים ופיטורים וקיצוצים והפצצות ומבצעים ופיגועים ודירות ועבודות. הרחובות אלימים יותר, השירותים מופרטים יותר, הפערים עמוקים יותר, הכול מידרדר בקצב טוב.

בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 העולם הוא מקום הרבה פחות ברור והרבה יותר עמוס. היה די מתיש, אבל אתם לא צריכים אותי בשביל לומר לכם את זה. אל העשור השני אנחנו נכנסים קצת בצליעה, קצת עייפים, לא כל-כך ברור לנו מה עומד לקרות עכשיו. העולם מתחמם, יחסי הכוחות בו משתנים (לרעתנו) ואנחנו מתבצרים בעמדתנו, מתבודדים והולכים. אתה מביט כלפי מעלה, ואין לך כל-כך על מי לסמוך, אין מי שבידיים שלו אתה בטוח.

העשור נפתח עם טעם לוואי של הרבה כישלונות, קטנים וגדולים. הרבה תקוות הכזיבו. לעזאזל, בעשור הזה אפילו האכזבות הכזיבו. תחושה של סטגנציה באוויר. זה לא רק בגלל שהמאה הזו בקושי מתחילה להניע; נדמה שהאלף כולו עוד לא התעורר לגמרי. העתידנים והאופטימיים מבטיחים לנו שאו-טו-טו ננצח את המוות ונטוס אל הכוכבים, אבל כרגע אנחנו על פי תהום.

אבל אולי, מי יודע, אולי יהיה זה עשור של תחילת התגבשות מחדש. אולי, מי יודע, יהיה זה עשור של רגישות מחודשת כלפי אלה שנותרו מאחור וכלפי אלה העומדים בצד. מי יודע, אולי יהיה זה עשור של הפתעות לטובה. אולי, מי יודע.