אוסף האמנות של דוד עזריאלי: "100 או 120 אלף ד', לא משנה"

לדוד עזריאלי אין תקציב מוגדר לרכישת אמנות, "אבל גם אין גבול" ■ איש העסקים שהביא לתל-אביב את העיגול, המשולש והמרובע, פותח בגיל 87 צוהר לביתו ומציג לראווה את האוסף הפרטי שלו ■ בראיון ל-G הוא חושף את השיטה: "אני קונה מה שאני אוהב"

דוד עזריאלי רגיל שעוברים ושבים צופים בנכסיו ומשוטטים בהם להנאתם. שלושת המגדלים שהרים במחלף השלום הפכו בעשור האחרון לאייקון תל אביבי, וגם הקניונים של הקבוצה בראשותו מארחים אלפים מדי יום. לביתו הפרטי, לעומת זאת, הוא אינו ממהר להכניס את הציבור. אלה העסקים וזה הבית, הסביר איש העסקים העצור בעל התדמית הקשוחה.

כעת זה משתנה. אולי זה הגיל שמרכך, אולי הנושא הקרוב ללבו, אבל עזריאלי, מהאנשים העשירים בארץ, פותח צוהר אל עולמו האישי. הוא עושה זאת באמצעות תערוכה ראשונה מאוסף האמנות הפרטי שלו, שאותו רכש במשך השנים בממון רב, ושמוצג כיום במוזיאון תל אביב. כ-350 עבודות יש באוסף, והן מקוטלגות באלבומים על-פי סדר א-ב של שמות האמנים. לכל תמונה תעודת זהות קפדנית, הכוללת את שם האמן, שם היצירה ומתי נוצרה, וכן מתי נרכשה, ממי ובכמה. יש שם רכישות מגלריות, ישירות מאמנים או מבתי מכירות פומביות. מעטים האספנים המוכנים לגלות מידע רגיש כזה, אבל עזריאלי ניאות לספק הצצה לעולם המסתורי הזה. לכל יצירה יש מחיר, וניכר שהוא גאה בבחירותיו, "בין אם הוצאתי עליהן 1,000 דולר או 200 אלף דולר", הוא אומר בעת שהוא שוקע בדף זה או אחר באלבומיו, ומגולל את סיפורה של תמונה שאותה הוא אוהב במיוחד -זו שעל קיר משרדו בקומה ה-48 של המגדל העגול - "הדייג מהגליל" של ראובן רובין. "תליתי אותה בחדר הצופה אל הים, כי בעיניי הוא כמו דייג הפורס את הרשת על-פני העיר אל הים", מתפייט עזריאלי.

איך אתה מחליט כמה להשקיע באמנות? יש לך תקציב שנתי קבוע?

"אין לי תקציב מוגדר לרכישת אמנות, אבל גם אין גבול. בהיקפי היכולת שלנו בקשר לאמנות ישראלית אפשר להגיד שכמעט אין גבול. אם משהו מזדמן, אם זה מאספן אחר, או ממכירה, אם יש תמונה שאנחנו מאוד רוצים, נתמודד עליה ומקווים שנצליח. 100 או 120 אלף דולר, זה לא משנה. החלק הכספי לא עולה לוויכוח".

כשעזריאלי אומר "אנחנו" הוא מתכוון לעצמו , לאיש סודו מנחם עינן, נשיא הקבוצה בישראל, וכן למנהלת האוסף עליזה יבלונקה. לדבריו, הוא נהנה מאווירת האדרנלין של אולם המכירות, אבל בוחר ומנתב את העניין האישי שלו מראש, תוך התבוננות בקטלוגים והתייעצות. "אני הולך בעצמי למכירות, בדרך כלל עם מנחם עינן ידידי", הוא אומר. "במקרים אחרים אנחנו מחליטים מראש על הסכום האפשרי, והאוצרת הולכת".

אתה פעיל בסצנת הגלריות או קונה בעיקר במכירות פומביות?

"אני כמובן הולך לראות אמנות גם בגלריות וגם אצל חלק מהאמנים. אחרת לא היינו מגיעים לאוסף גדול כזה, של אמנות ישראלית אמיתית. זה עניין של שנים רבות, שלושים-ארבעים שנה של אספנות מתוך אהבה ולא אספנות לשמה".

איפה אתה אוהב לראות אמנות?

"בפריז וגם בקנדה. במונטריאול יש מוזיאון מצוין של אמנות קלאסית, וגם באוטווה, המוזיאון הלאומי לאמנות - בניין מאוד יפה בתכנונו של משה ספדי. לפעמים אני נוסע במיוחד לראות אמנות, כך התחיל העניין של בתחום".

איך מגיעות אליך המלצות והצעות לקניית אמנות - באמצעות מנהלת האוסף, חברים, סוחרי אמנות?

"גם וגם, אני מקבל המלצות ופניות מכל מיני כיוונים. אני גם מבקר בגלריות אם הנושא של התערוכה מעניין אותי וגם מבקר בסטודיו של אמן לפעמים. בכלל, רוב הדברים שקשורים באמנות הם באופיים ספונטניים".

זו יכולה להיות גם השקעה מניבה. מכרת עבודות?

"עד היום לא הרבה. אני חושב שאולי מכרנו אחת או שתיים, מתוך אוסף של שנים רבות. לפעמים קונים משהו שלא בדיוק מתאים לאוסף, או שאפשר מאותו אמן להשיג משהו יותר טוב, אבל מכרנו ממש בודדות".

אתה רוכש עבודות גם למוזיאונים?

"אני מעדיף לחשוב שעוד לא הגעתי לנקודה הזו. יש עוד דרך. אבל אמנות נועדה כדי לחלוק אותה עם הקהל, לכן אני מאוד שמח שמוזיאון תל אביב החליט לתת מקום לתצוגה של האוסף. אני מקווה שרבים יבואו לראות את האמנות הישראלית, שגם חוזרת כמה שנים אחורה. כמוני".

אספן סנטימנטלי

עזריאלי לא לבד במערכה. בשנים האחרונות החיבה לאמנות היא כמעט "מקצוע חובה" בקרב בעלי הון. אדם עשיר יכול להרשות לעצמו לרכוש אמנות, הן כנכס אישי וייחודי שיהיה בבעלותו, והן כפטרון התומך באמנים ובחיי הרוח. בין האספנים ניתן בדרך כלל לזהות את אלה שאוספים אמנות בגישה שכלתנית, אינטלקטואלית וידענית, המבקשים לצבור גם ידע ומביעים עניין ער בעולם האמנות, מעבר ליצירות המעניינות אותם באופן אישי. לעומתם ישנם אלה האוספים "מהבטן", מתוך אהבה לדבר, שהאמנות מניעה אותם, ולא היכולת הכלכלית. וישנם גם האספנים האובססיביים - אלה שהנאת הרכישה חזקה מהם, ואמנות היא אחד הביטויים הנדירים והחזקים ביותר לטעמם האישי והחד-פעמי. בעשור האחרון נוספו גם האספנים המשקיעים - דור של רוכשי אמנות שזיהו את הפוטנציאל הכלכלי של היצירה, השומרת על ערכה ומשביחה עד למכפלות דמיוניות בתוך שנים מספר.

את עזריאלי ניתן להגדיר כאספן סנטימנטלי. האוסף שלו מרוכז כולו באמנות ישראלית, וכן באמנות יהודית אירופית-מודרנית, מהמחצית הראשונה של המאה ה-20. בתחום הישראלי הוא נשאר בגבולות הקלאסיקה ולא נוטה לכיוון הפוסט מודרני, הקונספטואלי או העכשווי במובהק. האוסף כולל עבודות של ראובן רובין, נחום גוטמן, יענקל אדלר, מרסל ינקו, אהרון כהנא, ציונה תג'ר, יוחנן סימון, לודוויג בלום, יוסל ברגנר, אביגדור אריכא, מאיר פיצ'חדזה, לאה ניקל, מיכאל קובנר ועוד רבים.

לזכותו של עזריאלי ייאמר שהוא אינו מנסה לעטוף את אהבתו באצטלה אינטלקטואלית ולהעמיד פני מבין גדול. "אני קונה מה שאני אוהב", הוא אומר. "המבקרים והכותבים מוצאים תמיד יותר ממה שאני יודע על הבחירות שלי, ואני נהנה לגלות עוד מידע, למשל כשהתמונות מוצגות בתערוכה".

בתערוכה במוזיאון תל אביב, תחת הכותרת "דברים שבלב", מוצגות כשישים יצירות מתוך האוסף, שבחרו האוצר הראשי ומנהל המוזיאון, פרופ' מוטי עומר, והאוצרת הצעירה זיוה קורט. אחת היצירות היקרות ביותר המוצגות מהאוסף היא "ירושלים בדמדומים" של מרדכי ארדון, עבודה גדולת ממדים בגוונים ירוקים דווקא, הנחשבת לקלאסיקה מודרניסטית ול"ארדון טיפוסי וחשוב", שנרכשה בשעתה בכ-140 אלף דולרים. העבודה מגיעה לתערוכה ממשרדו האישי של עזריאלי, יחד עם תמונות שהוסרו מקירות ביתו ומרחבי המשרדים של קבוצתו. "ליד השולחן שלי יש קבוצת תמונות קטנות, שרואים בהן רבנים משחקים שחמט", הוא מספר. "אחת מהן היא של ראובן רובין; תמונה מאוד לא אופיינית, של שחקני שש-בש".

מה לא אופייני בה?

"אהבתי במיוחד את העובדה שיש שם חברותה, לא רק סביב לימוד תורה אלא סביב משחק".

"אני חושב בתלת-ממד"

נושא המשחקים, החברותה והמנוחה מעבודה חוזר ומככב בקבוצה גדולה של עבודות באוסף. "הנה, זו עבודה של מישהי שלא היכרתי את שמה, ראיתי את התמונה בתערוכה, אהבתי אותה, וקניתי", מספר עזריאלי על עבודתה של האמנית אנה פסטרנק, המתארת משחק חברה. "הנה, כתוב פה 2,000 דולר. אבל גם אם היא הייתה עולה 20 אלף דולר הייתי קונה אותה, כי אהבתי אותה. מה זה משנה?".

נציג נוסף של הדור הצעיר באוסף הוא אלדר פרבר, שבעבודתו מופיעים מגדלי עזריאלי כנוף מרוחק, המתגלה מבעד לשער כדורגל מיותם. תמונה זו מגיעה ממשרדו של מנחם עינן, ולפי תעודת הזהות שלה, עלתה 5,000 דולרים. "אני לא רוצה להיראות כשואו-אוף של מי שמפזר, אני קונה אמנות מתוך אהבה ויכולת, זה הכול", חוזר עזריאלי לעמדתו הזהירה והמוכרת. אך מיד אחר כך מתרצה וממשיך לדבר בנחת על אהבותיו באמנות, שמתחברות באופן גלוי לסיפור חייו ולעיסוקיו.

מה יש לך בבית?

"יש הרבה תמונות של נוף. אצל רובין, למשל, אני אוהב במיוחד את הציורים שיש בהם משהו שנמצא מעבר לחלון". מוטיב ההתבוננות בחלון חוזר בעבודות רבות גם בבחירות האוצרים; החלון כחוצץ בין פנים וחוץ, כמסמל איזה מרחב אפשרי מתוך נקודת מבט מוגנת וחמימה.

קבוצת עבודות אחרת עוסקת בבירור בבנייה, בארכיטקטורה ובבתים. כזו היא, למשל, עבודה של נחום גוטמן המתארת בניין בפיגומיו. "האדריכלות אצלי היא גורם חשוב מאוד", מסכים עם ההבחנה עזריאלי, אדריכל בהכשרתו. "אני חושב בתלת-ממד. כשאני מתכנן, עוד לפני שהעיפרון נוגע בנייר בפעם הראשונה אני רואה בניין בכל ממדיו, ואפילו בצבעים".

קבוצה דומיננטית נוספת עוסקת בחוויית הנדודים והעקירה, כמו בציור דיוקן עצמי של מאיר פיצ'חדזה, כפליט שתחת זרועו ספרים ובשתי ידיו מזוודות, שעזריאלי מזדהה איתו במיוחד. "בעיניי זה היהודי הנודד, שעבורו הספרים יותר חשובים מהמטלטלין - החלק הרוחני של היהדות יותר חשוב מהקניין. תראי איך הוא מחזיק את המזוודה באצבע אחת, אבל מחבק את הספרים אל גופו", הוא מתרגש כשהוא מדבר על חוויית העקירה והנדודים, ומזכיר את סיפורו שלו - שברח כנער בן 17 מפולין לברית המועצות, נדד עד לבוכרה, ושם גויס כפליט פולני לגדודים הפולניים של הצבא האדום. הוא ערק מהצבא, ובניסיונותיו להגיע לארץ נדד לעיראק, שם פגש את שליחי "ההגנה" אנצו סירני ומשה דיין, שסייעו לו להגיע לישראל ב-1942.

"יש באוסף עוד כמה וכמה תמונות שקשורות לגלות ולגורל היהודי - שצריך לעבור ממקום למקום; לכן אני גם כל-כך אוהב את התמונות של ארץ ישראל הנבנית. יש גם תמונה של לוחמי פלמ"ח של לודוויג בלום - שכולם מכירים את הנופים שלו ופחות יודעים שיש לו גם תמונות 'אנושיות'. זו תמונה שבעיניי מבטאת חלק מההיסטוריה של המדינה, ואני רואה בזה ערך של מורשת".

עזריאלי, אז היה שמו עזרילוביץ', נרשם ב-1943 ללימודי אדריכלות בטכניון. עם סיום מלחמת העולם, באמצע הלימודים, התנדב לנסוע לאירופה לסייע בהעלאת יהודים, וכיוון שלא הייתה לו תעודת לידה, הנפיקו לו אנשי ההגנה אחת כזו, בסיוע הרב עזריאלי מזכרון יעקב. כך, בגיל 25, הוא כמו נולד מחדש כישראלי, בשמו היום. זמן קצר לאחר מכן נודע לו שהוריו ואחותו נספו במחנות ההשמדה. את הקשר הקרוב שלו לאמו ולמשפחתו, שממנה נפרד כנער צעיר, ניתן לראות בקבוצת עבודות קלאסיות המתארות אם וילד, או תמונות משפחה יהודית גלותית - כמו בעבודה נהדרת של האמן היהודי מאוריצי מינקובסקי מ-1916.

על קטלוג התערוכה מודפסת עבודתו של מרדכי ארדון "קמע לשעות הולכות ונעלמות" מ-1984. נראה שעזריאלי, כמו ארדון בשעתו, אינו אדיש לזמן החולף, ובערוב ימיו הוא מנסה לתפוס את הרגע, וליהנות מהדברים שיש לו לחלוק עם הקהל.

מה גובה ההשקעה שלך בתערוכה?

"חשוב לי להדגיש שההשתתפות שלי בתערוכה היא בעלויות של הפקת הקטלוג בלבד. זה פסיק לעומת ההשקעה האדירה של המוזיאון. הם משקיעים בזה הרבה מאוד בדיקה של טיב העבודות וחשיבה על הקהל שיראה את התערוכה. אני מוכן לתת מספרים בנושא אחד: בשבת שעברה ביקרו 1,800 איש בתערוכה. זו הצלחה ברורה, האנשים מצביעים ברגליים".**