בדידותו של צרכן הקולנוע

כבר בשנה שעברה הציגו רוב היצרניות הגדולות אבי-טיפוס שונים, אבל ההצלחה הענקית של הסרט "אוואטר" דחפה את הטרנד קדימה. התחזית היא כי השנה יימכרו כ-4.2 מיליון מסכי טלוויזיה התומכים בתלת-מימד.

התלת-מימד זה הדבר. נכון - הבעיה או השאלה העיקרית סביב הפורמט היא לא טכנולוגית. זו שאלה של תוכן. כרגע אין מספיק, ויצרניות המסכים הולכות למצוא את עצמן, לפחות בשלבים הראשונים, משקיעות הרבה ביצירת תוכן. יריית הפתיחה תהיה כנראה במונדיאל הקרוב, שחלק מהמשחקים בו יצולמו וישודרו בתלת-מימד.

אני אוהב כל דבר טכנולוגי כמעט, וכמובן שהשתגעתי על הסרט "אוואטר". אבל כשחשבתי על זה קצת, נאלצתי להודות שהדבר שאולי הכי נהניתי ממנו ב"אוואטר" נמצא מעבר לטכנולוגיה ומעבר לתוכן: החוויה הכוללת.

אני לא זוכר מתי הלכתי לקולנוע ותור ארוך השתרך מחוץ לקופות. אנשים עמדו בו בסבלנות, אפילו בהתרגשות. תור ארוך לא פחות השתרך ליד עמדת הפופקורן. היו תורים גם לקבלת משקפיים מיוחדים וכמובן תורים לשירותים. האולם היה מלא מפה לפה.

מעבר לטכנולוגיה ולתוכן אהבתי לעבור חוויה ביחד עם עוד כמה מאות אנשים באולם גדול. לשמוע וכמובן לתרום את חלקי לקריאות ההתפעלות. זה היה חלק מהותי בהנאה שלי מ"אוואטר". רק (טוב, לא נגזים. גם) בגלל זה בא לי לראות אותו שוב. הרגשתי כאילו נמצאה התרופה, או התשובה, לחוויית המשתמש הגדולה ביותר של השנים האחרונות.

כשאני מביט לאחור על חוויותיי כצרכן קולנוע בעשור האחרון, אני מגלה שאת רוב הסרטים ראיתי לבד בבית. את חלקם לקחתי מהספרייה, את חלקם הורדתי באינטרנט ואת חלקם ראיתי בסטרימינג, אבל כמעט תמיד זה היה לבד. אדם, מקסימום שניים, מול מסך.

אם כבר לבד, שיהיה בסלון

גם כשכבר הטרחתי את עצמי אל בית-הקולנוע מצאתי את עצמי פחות או יותר לבד באולם, ובדרך-כלל האולם היה קטן, המסך פצפון והפופקורן ישן ועבש. אם זה ככה, אמרתי לעצמי, מה הרבותא בקולנוע? כי אם כבר לבד, כמו שאמרו "החברים של נטאשה", אז שיהיה בסלון.

מאחר שזו היתה המציאות, התרגלתי למצוא את יתרונותיה. אני יכול לצפות מתי שאני רוצה, לעצור מתי שבא לי, להריץ אחורה, להריץ קדימה, כל זה. שקעתי בנוחות המנומנמת של הצפייה הביתית. היתרונות הם אמיתיים, איני מזלזל בהם, אבל מה עם החסרונות?

ואז בא "אוואטר" והחזיר אותי לימים היפים והגדולים של הקולנוע: התרחשות, אולמות מלאים, רחש לחש של התלהבות וציפייה, תחושה של ביחד, גם אם מזויפת, וחוויה כוללת. "אוואטר", הרגשתי לכמה רגעים, הוא לא רק התשובה של תעשיית הקולנוע להורדות הפיראטיות, הוא גם אלטרנטיבה אמיתית לבילוי ביתי מול המסך. אהבתי את זה.

אני מעריך את ההתקדמות הטכנולוגית של יצרניות המסכים, באמת, וברור לי שימי הטלוויזיה בתלת-מימד קרובים מאי-פעם. מעודי לא התנגדתי להתקדמות, ואני בטח לא מתכוון להתחיל עכשיו. אבל המסכים החדשים והמרשימים שהוצגו השבוע בלאס-וגאס עשו אותי גם קצת עצוב. למה כל דבר צריך להיות בכל מקום?

ובכל זאת, אני מתעקש למצוא בכל דבר גם סיבות לאופטימיות, ומחכה לשלב הבא של החוויה הקולנועית, שיגיע, ויגיע בקרוב. אני מהמר על חוויה עוד יותר טוטלית - משהו שקשור בכורסאות, או בקירות של האולם. משהו ששוב יעשה לנו חשק לצאת מהבית ולעמוד בתור עם אנשים כמונו.