אחי, משעמם לי

עוד שבועיים והעסק הזה יהיה מאחורינו, ואולי טוב שכך. אני מודה שאחרי איחוי הפילוג שחצה את בית "האח הגדול" לשני מחנות, אחרי שאיילה וסער חתמו את הרומן ביניהם ועברו לזוגיות שכל מה שעומד בינה לבין השלמות הוא שנותר להם לתאם מעתה את ימי המחזור החודשי שלהם - ובכן, אחרי כל אלה, הפך הבית ל... איך לומר, קצת משעמם. הדבר היחיד שמצליח לעורר מעט עניין בין כותלי הבית הוא העובדה שמעתה הופכות ההדחות לבלתי-צפויות בעליל.

בתקופת המחנות ניתן היה לדעת מי יועמד להדחה על-ידי הערכת יחסי הכוחות בבית. אחר-כך היה ברור שייפטרו קודם כל מהדיירים החדשים. אבל עתה נותרו על הסט רק שבעה, מי שנמצאים בבית כבר 3 חודשים תמימים - מנותקים מהעולם החיצון עד כדי כך שאולי לא שמעו אפילו על הזוגיות החדשה בין כוכבי "הישרדות" לשעבר (אם כי ייתכן מאוד שמשתתפי ריאליטי, כמו תאומים זהים, פשוט מרגישים זה את זה).

ההפקה קיוותה שהבידוד המתמשך, המתח לקראת הגמר וכינוס כל הדיירים לחדר אחד, יניבו דרמות אנושיות מרתקות (נראה את סער ואיילה מסתדרים עם שכנים לחדר שמסוגלים לשמוע...), אבל לא רק עצביהם של הדיירים התרופפו בינתיים, אלא גם של הצופים. הגיע הזמן לגמור את זה יפה.

המנגינות של צ'ארלי

צ'ארלי פרקר, מתוך "אמני המוזיקה האמריקנית", ד' 21:30, ערוץ MEZZO

כותב שורות אלה מצהיר בזאת כי הוא אינו מתבייש להודות כי את הערב (ד') יעביר בשלטוטים עצבניים בין אולפן ליגת האלופות (אחרי שאהובתי האדומה הכתה אמש את הלומברדים אשר לא ידעוה, אפשר סוף-סוף ליהנות מכדורגל) לבין בית "האח הגדול".

אלא שבהיותי מודע לכך שיש אנשים שלא חוננו במידות הראויות כדי לאהוב כדורגל, או בארציות הממארת שמאפשרת לפשוטי העם ליהנות מתוכנית ריאליטי, הרי שאלה יכולים לצפות בתוכנית מרתקת על אמן הג'אז צ'ארלי פרקר ויצירתו.

אפילו הדיוטות ג'אז כמוני מכירים ומוקירים את פרקר. אולי אנו לא מסוגלים להשוות בין יצירותיו לאלה של עמיתיו, אבל הטוטאליות, המחוייבות ליצירה - או מה שמכנים בספורט בשם "שחקן נשמה" - והביוגרפיה הטרגית, לא יותירו אף אחד אדיש.

זוגיות משמיים?

"50 שנים! של אהבה?", ד' 23:00, ערוץ 8

לפני שבועיים, עקב מותו של אבי, נקטעה הזוגיות בת 65 השנים (63 מתוכן כזוג נשוי) של הוריי. בסרט המעניין הזה יש לא מעט זוגות כמותם: אנשים שחיו כל חייהם הבוגרים זה לצד זו.

מה משאיר אותם ביחד, והאם באמת האהבה היא זאת שמנצחת - או שמדובר בעניינים כמו ילדים משותפים, משכנתא ורכוש, שאחרי שהופך העניין בהם למשני, אנחנו הופכים פשוט מבוגרים מדי מכדי לפתוח פרק ב'?

מצפייה בתוכנית עולה הרושם שלפיו מי ששורדים זוגיות רבת-שנים הם אנשים שניחנו בתכונות של שותפים טובים - שהרי זוגיות, אחרי שוך התשוקה הראשונית, היא קודם כל שותפות בריאה.

בחזרה למקרה הפרטי שלי: השנים הרבות שבילו ביחד היו אמורות, לכאורה, להפוך את הוריי הקשישים לזוג מושלם. האם היו כאלה? ייתכן. אהבה ודאגה הדדית היו שם עד לרגע האחרון, אבל כמותן גם מחלוקות וריבים. האם תיתכן בכלל זוגיות ללא שני האחרונים - והאם אנו צריכים לדבוק בה למרות נוכחותם הכמעט-מובנית?

לי אין תשובה, ולצערי, גם התובנות שעלו מהצפייה לא הצליחו להפסיק את פקפוקיי באחד המוסדות הוותיקים בדברי ימי האדם.