המוחות הבורחים רוצים לשוב הביתה - והממשלה נותנת תקציב

לא שרע להם בגולה האמריקנית הדוויה רק במקצת. רובם ככולם משגשגים ופורחים מבחינה מקצועית, וגם על השכר הם לא ממש מתלוננים.

אבל עשרות מדענים ישראליים, רובם המכריע פוסט-דוקטורנטים מתחום מדעי החיים, עם דרכונים או גרין-קארד של ארה"ב, נקבצו באחרונה באולם צנוע של מרכז קהילתי ברוקוויל, מרילנד, חצי שעה נסיעה מדאון-טאון וושינגטון הבירה, כדי לחפש קצה חוט, תמריץ, שיאפשר להם לחזור לישראל, מתוך ידיעה ברורה שהם ישתכרו פחות, הרבה פחות, במולדת החדשה-ישנה.

שלא תהיה אי-הבנה. הם לא עושים טובה לאף אחד. הם לא יחזרו לישראל רק כדי לחיות בה ולעשות מילואים. כסף אולי לא עומד בראש מעייניהם, אבל קריירה מדעית, קידום מקצועי, תקציבי מחקר, אכסניה אקדמית יוקרתית - בלעדי אלה הם לא יזוזו לשום מקום.

חיים תחת השמש הישראלית, עם המשפחה המורחבת והחברים הישראליים, הם תנאי הכרחי אך לא מספיק. רובם, קרוב לוודאי, לא מתייסרים בנהייה קמאית לארץ הקודש. הם פשוט רוצים לתעל את הקריירה המדעית שלהם לאפיק ציוני. כשיקראו להם לעלות על הבמה לקבל את פרס נובל, הם מקווים לייצג את ישראל, לא את ארה"ב. לאכול עגבניות ישראליות ולראות תוכניות ריאליטי בעברית בלי לשלם דמי תיווך לחברת כבלים אמריקנית, הם רק פרינג' בנפיט.

לדבר עם המוחות עצמם

 פרופסור מנואל טרכטנברג / צלם שמוליק אלמני, וושינגטון

פרופ' מנואל טרכטנברג, ראש הוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) במועצה להשכלה גבוהה, פרופ' מן המניין בביה"ס לכלכלה באוני' ת"א ושותף בכיר ותיק בעיצוב המדיניות הכלכלית של ישראל, בעיקר מדיניות מו"פ והשכלה גבוהה, בא לרוקוויל כדי לבדוק איך אפשר לנצל את המשאב היקר הזה. טרכטנברג מודה שמדובר בגיחה מקרית (הוא בעצם הגיע לפגישות בבנק העולמי בוושינגטון), אבל מדגיש שלרב-השיח עם עתודת המוחות החוץ-גבולית של ישראל - מפגש ראשון מסוגו - חשיבות קריטית.

"אי-אפשר לשבת בירושלים ולתכנן החזרת מוחות לישראל בלי לדבר עם המוחות עצמם", הוא אומר בראיון ל"גלובס", לאחר הפגישה עם המדענים הישראליים. "חשוב לוודא שאנחנו והם מדברים על אותו גל. אם מה שאנו מציעים לא ייראה להם, הם פשוט לא יחזרו".

בהשמעת בכורה, פירט טרכטנברג לפני שומעיו, קהל מתוחכם וביקורתי, תוכנית אב שמכוונת להחזיר לישראל אנשים כמוהם. התוכנית, שאושרה אתמול על-ידי הממשלה, היא אולי היוזמה האקדמית השאפתנית ביותר שנהגתה אי-פעם בישראל.

היא מושתתת על הקמת מרכזי מצוינות אקדמיים, "מגנטים", כלשונו של טרכטנברג, שימשכו לישראל תוך פרק זמן קצר מאות משמנה וסלתה של הקהילה המדעית הישראלית באמריקה הצפונית, עם דגש חזק מאוד על חוקרים במדעי החיים. לדידו, אם המאה ה-20 הייתה מאת ההיי-טק, המאה ה-21 מתחילה להיות מאת הביו-טק.

"עד עתה היו יוזמות שהתייחסו להחזרתו של החוקר הבודד", אומר טרכטנברג. "זה לא עבד. אנחנו לא מחפשים בודדים - מדען פה, מדען שם - אלא את המסות של המצוינים בינינו שיושבים באמריקה. רק כך נוכל למלא את החסר באקדמיה הישראלית, ולא להמתין דור שלם. הטראומה שלי היא שכל הסטודנטים הטובים ביותר שלי הם עדיין פרופסורים באוני' בארה"ב".

מרכזי מצוינות וירטואליים

כך זה הולך לעבוד: "בחמש השנים הקרובות אנו נבחר כ-30 תחומים ספציפיים של מחקר אקדמי, עם דגש על מדעי החיים. סביב כל תחום כזה יוקם מרכז מצוינות אקדמי. מדובר במרכז וירטואלי, לא של טיט ולבנים, שחומרי הגלם האקדמיים שלו יהיו חוקרים מקצועיים, רובם ישראלים שיחזרו מחו"ל, מיעוטם מישראל, רובם המכריע צעירים וכולם מצוינים. מצוינות היא מילת המפתח, וכדי להבטיח את השגתה כל שלב בתהליך יבוסס על תחרות".

לדברי טרכטנברג, להקמת כל מרכז מצוינות כזה תפרסם הות"ת מכרזים שיכוונו למוסדות אקדמיים ישראליים, כשהזוכה הפוטנציאלי בכל מכרז יוכל להיות מוסד אקדמי בודד כמו אוני' באר-שבע או קונסורציום של מוסדות. שניים מהפרמטרים החשובים לזכייה יהיו יכולת מוכחת לגייס משאבים, למשל, רשימת תורמים או משקיעים שיצהירו על נכונותם לשים כסף על השולחן; ויכולת מוכחת לגייס חוקרים, למשל, רשימה של 10 חוקרים שיצהירו על נכונותם לעבוד במרכז המצוינות שמשמש כנשוא המכרז. ובלשונו של טרכטנברג: "קריטריון חשוב (לבחירת זוכה במכרז) יהיה יכולת לגייס מסה קריטית של מדענים מובילים, לא חוקרים בודדים".

התוכנית צופה עלות של כ-45 מיליון שקל להקמת כל מרכז מצוינות, כשהעלות מתחלקת בין שלושה גורמים: תשומה ממשלתית ייעודית, שותף אסטרטגי (למשל, קרן קיסריה או תורמים פרטיים) והמוסדות המתחרים עצמם. העלות המצרפית של כל מרכזי מצוינות תנוע אפוא סביב 1.35 מיליארד ש"ח.

טרכטנברג אומר, כי משימתו של כל מרכז מצוינות תהיה לספק תשתיות מחקריות, אולי בסדר גודל של מיליון שקל לחוקר חדש, ולתגמל את מדעניו באופן דיפרנציאלי. "אנו שואפים שלמרכזי המצוינות יהיה מרחב תמרון בתחום התגמול המחקרי", הוא אומר. "אי-אפשר להיצמד לסולם השכר של איגוד מקצועי שבו כולם שווים. רק תגמול מתחרה יחזיר לישראל את כוכבי העל, את הצעירים המבטיחים באמת". מרכזי המצוינות האלה יוכלו לשמש גם בסיס להקמת בתי"ס לתארים גבוהים (Graduate schools) במתכונת שקיימת בארה"ב, אומר הפרופ'.

הוא נמנע מלכמת את קהל היעד שלו באמריקה הצפונית. "מדובר בהחלט ביותר מכמה מאות, בוודאי יותר מאלף", הוא אומר. אבל מחקר שנערך ביוזמת משרד התמ"ת לפני כשנתיים אומד את מספר מדעני החיים באמריקה הצפונית בכ-3,500 ואת מספר הרופאים בכ-4,000, עם ריכוזים גדולים באזור בוסטון, סן-פרנסיסקו ומכון הבריאות הלאומי של ארה"ב (NIH), בבתסדה, ליד וושינגטון.

בעיקר צעירים ומצוינים

"הציבור שאני שואף להגיע אליו בארה"ב מורכב מישראלים, חוקרים במדעי החיים, שסיימו דוקטורט - מפוסט-דוקים ועד פרופסורים", אומר טרכטנברג. "אם נצליח להחזיר לאקדמיה בישראל בשנים הקרובות 500 אנשים עם קליבר גבוה, חוללנו מהפכה".

*נראה שאחד המוטיבים המרכזיים בתוכנית הוא התמקדות ב"צעירים" וב"מצוינים". מיהו צעיר?

טרכטנברג: "בארץ חסר דור שלם של חוקרים במדעי החיים, אנשים בסוף שנות ה-30 תחילת שנות ה-40. הגיל הממוצע של הסגל האקדמי בארץ הוא כ-57 שנה. אין כמעט נוכחות צעירה בשבע האוניברסיטאות בישראל. לא שאנו מתכננים אפליה נגד מבוגרים. אם נמצא חוקרים מצוינים בגילים מתקדמים יותר, נשמח להחזיר גם אותם, בהנחה שהם יעמדו במדדי המצוינות. אנחנו לא נהיה דוגמטיים. גיל הוא רק אחד מהפרמטרים. אני יכול לחשוב על חוקרים מבוגרים שיכולים להחזיר עמם קאדר של חוקרים צעירים יותר שלמדו אצלם. אבל הכוונה הכללית היא להתמקד במסות של צעירים".

*מיהו מצוין?

"בישראל יש ניסיון רב מאוד בהליכים של קביעת הישגיות מקצועית. אנו עוסקים בהליכי שיפוט כל הזמן. זו תמצית החיים של האקדמיה. עלייה בדרגה, פרסים, פרסומים, מדידת איכות - כל העיסוקים הללו הם חלק לא טריוויאלי של האנרגיה האקדמית בכל מקום, גם בישראל. אנחנו נדע לנפות את המועמדים ולמצוא את הטובים ביותר. אבל אני רוצה להדגיש, שגיל ומצוינות הם לא הכול. המועמד צריך להפגין נכונות מוחלטת להשתקע בישראל. יש כאלה שירצו רק לבוא לנסות. מבחינתנו זה לא מספיק טוב. אם יהיו שני מועמדים בעלי כישורים זהים, כשאחד מצהיר על כוונה מוחלטת לחזור והאחר רוצה לשקול אחרי תקופת ניסיון, ברור שנבחר במועמד הראשון".

*אולי הבעיה היא שרבים יוצאים החוצה.

"בדיוק להיפך. אני בעד יציאה של מדענים ללימודים מתקדמים בחו"ל. היחשפות לרעיונות חדשים חיונית לצמיחה מדעית. מבחינתו של כל מדען ישראלי, צעיר וצעיר-פחות, חשוב לצאת ללמוד במוסדות האקדמיים המצוינים בארה"ב. אין דרך לקבל בישראל את הגיוון שאפשר לקבל בהרווארד או ב-MIT, למשל. לכן, חשוב שחוקרים ישראליים יקיימו קשרים רצופים עם מוסדות מחקר אמריקניים. אנחנו רק מצפים שהם יחזרו לישראל בשלב כלשהו".

טרכטנברג, שקיבל את הדוקטורט שלו בהרווארד, לא חלק על אחד המשתתפים בכנס, שטען כי בקהילה האקדמית בישראל מסתכלים ב"עין עקומה" על חוקר במדעי החיים שמבקש לעשות תואר מתקדם או פוסט-דוקטורט במוסד אקדמי בישראל, ולא בחו"ל. "זה פשוט לא מקובל", אמר אותו דובר.

אסף ויטמן, הציר בשגרירות ישראל בוושינגטון, שהביא את טרכטנברג אל עתודת המוחות הישראלית, חושב שמיזם מרכזי המצוינות עשוי להיות זרז להביא לישראל חברות אמריקניות או רב-לאומיות מתחומים שונים של מדעי החיים. "כפי שדב פרוהמן הביא בזמנו לישראל את אינטל, דן מידן את אפלייד מאטריאלס ואריה סקופ את מיקרוסופט, ישראלי שעובד באחת מתעשיות מדעי החיים יוכל לשכנע את מעבידיו שיקימו סביבו שלוחה בישראל", הוא אומר.

מה הזרז שיחזיר את המוחות הבורחים לישראל?

"ברור לי שאחזור לישראל בתזמון המקצועי הנכון"

 ד

ד"ר מירית שניר, מפוטומאק, מרילנד, שעשתה את הדוקטורט שלה בפקולטה לרפואה בטכניון, מגדירה עצמה "ציונית מאוד". היא דור ראשון בישראל, ממשפחת ניצולי שואה. "חשוב לי לגדל את ילדיי בישראל ולשמור על זהותם הישראלית", היא אומרת. "ברור לי שאחזור לישראל בתזמון המקצועי והמשפחתי הנכון".

עתה היא עובדת במשרד עוה"ד פניגן, שנחשב המשרד הגדול ביותר בארה"ב לענייני קניין רוחני, בכתיבת פטנטים ובמתן תמיכה מדעית משפטית לחברת ביו-פארמה ומכשור רפואי. המשרד מנסה עתה לגייס לקוחות ישראליים ושניר תורמת למיזם זה.

"הזיקה שלי לישראל, יחד עם העניין הגדול שלי במדע ובנושאי קניין רוחני, הביאו אותי למיזם של החיבור בין פניגן לישראל", היא אומרת. "מבחינתי, פרויקט השבת המוחות לישראל חשוב להגנת הקניין המדעי של ישראל, ואשמח להיות מעורבת בהובלת פרויקט זה באופן מקצועי ולתרום להקמת מרכזי המצוינות".

לדבריה, "השאלה היא לא אם אני חוזרת לישראל אלא מתי", והיא תעשה זאת בכל מקרה. "אני מאמינה שהישראלים בארה"ב צריכים לדחוף ולהתאמץ לקראת חזרה ארצה".

"אין לי בעיה לקבל 50% מהשכר היום, אם אהיה בחזית המדעית"

 ד

סנטימנט דומה מביע ד"ר דן גינצל, ד"ר לביוכימיה-אלקטרופיזילוגיה מאוני' בן-גוריון בב"ש. הוא בילה 4 שנים באוני' ג'ונס הופקינס במרילנד בלימודי פוסט-ד"ר, ועתה הוא מכהן כמנהל הקרן לחקר תאי גזע של מדינת מרילנד.

"אנשים נוסעים לחו"ל לא כדי לברוח מישראל אלא כדי לקדם את המעמד המקצועי שלהם", הוא אומר. "בתחום מדעי החיים, אם לא למדת בארה"ב אתה לא כל-כך נחשב. הבעיה היא, שהפיתויים להישאר פה גדולים. לחוקרים ישראליים יש ביקוש גדול".

גינצל מדגיש פן אחר של הנוכחות המסיבית של מדענים ישראליים באמריקה. "90% מהד"ר משרתים בצה"ל ורובם היו קצינים. אני נמצא פה 7 שנים, ואלה 7 שנים שבהן אני לא עושה מילואים. תכפיל זאת באלפים כמוני ותקבל בעיה ביטחונית".

הוא הקים את ביואברוד, עמותה שפועלת למען שילוב מדענים ישראליים מרחבי תבל באקדמיה ובתעשייה הישראלית. 850 פעילים רשומים באגודה ומעצם ההגדרה כולם רוצים לחזור, כשרק תינתן להם ההזדמנות המקצועית הראויה. "העסקית, לא הכספית", הוא מדגיש.

"התקבולים מכל משרה שאקבל בישראל יהיו נמוכים ב-50% ממה שאני מקבל פה, ואין לי בעיה עם זה", הוא אומר. "אבל אני רוצה לעבוד בקדמת החזית המדעית, כפי שאני עובד פה".