רק אני והעכבר שלי

אני זוכר את היום שבו מצאנו גיליון ישן של המגזין "בול". הייתי אז באחת הכיתות הראשונות של חטיבת-הביניים. במושגים של בני-עשרה היום, יישמע הסיפור שלי כלקוח מתקופת האבן, אבל הגיליון ההוא העסיק אותנו במשך חודש. מקריאה משותפת של כמה מתבגרים חרמנים, דרך ויכוח שכמעט גרם לקרע בין חברי ילדות באשר לשאלת הבעלות על המגזין, ועד לרגע שבו למדנו שגם לאהבת-אמת יש תוחלת חיים קצרה במיוחד. אחרי כחודש כבר הכרנו בעל-פה את כל הסיפורים והתמונות (חלק מהם שמורים בזיכרוני עד היום) - וחיפשנו ריגוש חדש.

מרבית הסטודנטים לתקשורת או לחינוך מכירים את משנתו של ניל פוסטמן. על-פיה היינו חבריי ואני תוצר מובהק של "דור הספר" (על אף שבימינו הייתה כבר טלוויזיה), כלומר מי שניתן להגדיר את התבגרותו כ"חשיפה הדרגתית של סודות עולם המבוגרים", חשיפה שנרכשת עם מיומנות הקריאה, ובהמשך עם עלייה של שלב אחרי שלב במדפי הספרים.

אלא שכאשר כתב פוסטמן על "אובדן הילדות", הוא לא שיער לעצמו אפילו איך ייראו החיים בעידן האינטרנט, כששני קליקים על המחשב הם כל המרחק בין מי שמיומן דיו בהפעלתו, לבין כל סטייה שניתן להעלות על הדעת.

בשביל זה יש את גורי אלפי. אולי קצת פחות עמוק וחינוכי מפוסטמן, אבל די משעשע. בהמשך לפרקים "הרגילים" של ה"לינק", תוצר טלוויזיוני שלגביו קשה להחליט אם מדובר בסדרה קצרה או במעברון ארוך, ישודרו החל מהלילה גם פרקים "למבוגרים בלבד". לחומרים הקשים באמת של הרשת, יגיע אלפי בפרק שישודר ביום שלישי ("יצאנו לסטות").

הערב (א') הוא יעסוק בפורנו הקונבנציונלי, ובעזרת מחנכות גדולות כמו פמלה אנדרסון ופאריס הילטון, צולל, מסכן שכמותו, אל תוך אוקיאנוס המידע האין-סופי הזה. אפשר היה לחשוב כאן על דיון מעניין, למשל במושג כמו "מוסר".

בעולם הספרים, למשל, מוצר שצרכניו אינם אנונימיים, הספר הפופולרי ביותר עלי אדמות הוא התנ"ך. בהמשך ישיר לכך, הרי שניתן היה להניח שבעולם הווירטואלי, תהיה המילה "אלוהים" למילת החיפוש הפופולרית ביותר, אבל לא היא.

בעולם האנונימי לחלוטין (או כך טועים רובנו לחשוב) של האינטרנט, מילת החיפוש הפופולרית ביותר היא "סקס". אם תרצו, מדובר בגירסת המילניום השלישי של "טוביה החולב" לשלום עליכם שמקונן "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי".

אפשר היה להקדיש לכך יותר מ-15 דקות, אפשר היה לסכם את הדיון הזה במשהו שהוא קצת יותר גדול מפמלה אנדרסון (טוב, לפחות מרובה). או -4 מילים: לא עמוק, אבל מעניין.

ברוס הגדול מכולם

"ארמגדון", א' 22:00, יס 1

מבין כל "סרטי המילניום" שהופקו בשלהי שנות ה-90 (1998, במקרה דנן), וניסו לנגן על עצביהם הרופפים של מיליוני מאמינים ברחבי העולם שחששו שהעולם עומד להגיע לקיצו, זהו אחד הטובים. ברוס וויליס עושה כאן את תפקיד הקאובוי המושלם (המשך ישיר לדמותו בסדרת "מת לחיות"): אאוטסיידר מסוקס, קשוח ורגיש בעת ובעונה אחת, שיוצא להציל את העולם מכליה. "חבורת הזבל" שהוא אוסף סביבו למשימה, מפלרטטת עם מקורות קולנועיים מוקדמים כמו "12 הנועזים" - חבורה של ריקים ופוחזים שברגע האמת מתגלות דווקא מידותיהם הטובות.

מה עוד יש כאן? את ליב טיילר המקסימה, רגע אחרי שהתפרסמה ב"לגעת ביופי" של ברטולוצ'י, כבתו של וויליס (סצנת הפרידה שלה מאהובה היוצא למשימה, הגם שאינה חושפנית במיוחד, היא לטעמי אחת החושניות בתולדות הקולנוע), וגם נבואה שלקח לה בדיוק 10 שנים להתגשם: נשיא אמריקני שחור.