הם לא רואים

האנליסטית מרדית וויטני אמרה השבוע שהמודל של הבנקים התרסק, בכל הקשור למתן אשראי. המודל הזה לא מתפקד כבר שנתיים. כל זה לא הפריע לבכירי הבנקים בארה"ב לחלק לעצמם בונוסים נאים על 2009, למרות שאת רוב הרווחים הם זכו לראות בעיקר הודות להון שהממשל שפך עליהם.

השבוע הופיעו שוב תמונות הארכיון של מנכ"ל ליהמן ברדרס לשעבר, דיק פולד, כשמאחוריו שלטים המנאצים את תאוות הבצע שהוא מייצג. התירוץ הפעם היה דו"ח רחב יריעה, יותר מ-2,000 עמודים, של אנטון ואלוקס המנתח את הסיבות לקריסת הבנק בספטמבר 2008.

ואלוקס טוען שהנהלת הבנק ידעה היטב על המינוף הגדול מדי שישב על המאזן של ליהמן, ואפילו היתה שותפה בזיוף הדו"חות הפיננסים, כך שלא יחשפו את עומק החובות של הבנק. אבל מדובר במידע שלא מפתיע כבר אף אחד. מה שכן הפתיע, שלא לומר הכה בתדהמה, היו הממצאים של הדו"ח לגבי התפקוד הלקוי של בקרת החשבונות החיצונית של ליהמן.

הנהלת הבנק יזמה לפי הדו"ח "מניפולציות פיננסיות מטעות באופן משמעותי", ואילו רואי החשבון התעלמו מהבעיה. חלקם טענו שבבנק סירבו להשיב לחלק משאלותיהם, אבל זה לא הפריע להם לחתום על הדו"חות כאילו הכל בסדר. כדאי לזכור, לא מדובר באיזה רואה חשבון שרק אתמול עבר את הבחינות. רואי החשבון של ליהמן היו ארנסט אנד יאנג, אחת מארבע הפירמות הגדולות בעולם בתחום.

דובר הפירמה אמר בתגובה לממצאים שהמאזנים של ליהמן עמדו בכל התקנות החשבונאיות. העובדה שהבנק היה נרקומן כבד של חוזי ריפו (רכישה מחדש. מימון חוץ-מאזני לטווח קצר), ושהחוזים האלה סייעו לו לטאטא מהדו"חות חובות תופחים של 50 מיליארד דולר, לא ממש תואמת את התיאור המיתמם של הדובר.

מחוצפת עוד יותר היתה התשובה ש"שיעורי המינוף שנמסרו בדו"חות הכספיים היו באחריות החברה ולא באחריות המבקרים". כאילו המבקרים לא היו אלה שהיה מצופה מהם לעשות הכל חוץ מאשר לחתום על הדו"חות האלה.

המודל של הבנקים נשבר, בדיוק כמו שטוענת וויטני. האמון בבנקאים התרסק במשבר הזה אל הסלעים. אבל כעת, באיחור גדול, מגיעות השאלות המתבקשות על רואי החשבון ועל האמון שניתן לרחוש לביקורת העצמאית שהם מבצעים. ענקית כמו ארנסט אנד יאנג יכולה, אולי, להיתלות בנימוקים פרוצדורליים כדי לנסות להתחמק מאחריות, אלא שהחברה עדיין תזדקק לאמונם של משקיעים ובעלי מניות בחברות אחרות, מה שיהיה מעכשיו הרבה יותר קשה עבורה.

ייתכן שהדו"ח של ואלוקס יוביל לגל של תביעות נגד רואי החשבון שלא ראו את מה שעמד להם מול העיניים, ייתכן שהפרשה תגרום לרפורמה פיקוחית שתפריד בין ביקורת החשבונות לבין החברה המבוקרת, אבל הדבר החמור הוא המוניטין הנשחק של המקצוע, שמשקף סוג של ריק מוסרי שפשה בתחום הזה. אם לא נוכל לצפות מרואה החשבון שייטיב לראות, על מי נוכל לסמוך?