"מחריד לראות מה גורל הנשים. איך מבזים אותן, איך משפילים אותן. איך לא נותנים להן לנשום אוויר. כשאני קורא נגד הכיבוש, אני אומר שהכיבוש הנורא הוא קודם כל הכיבוש הגברי. כיבוש של אדם, כלומר אישה, הוא לא פחות חמור מאשר כיבוש של שטח, של מדינה. מי שרוצה להשתחרר מהכיבוש, שקודם כל ישתחרר מהכיבוש שיש אצלו"- כך אמר נשיא המדינה, שמעון פרס, למגזין "ליידי גלובס".
- אין הרבה מנהיגים בעולם שמחשיבים את הנושא הנשי כמוך. מה היה הטריגר אצלך?
"שאלתי את עצמי מה היו ההישגים הכי גדולים של המאה ה-20. בעיניי זה מתן השוויון לנשים, שחרור הנשים. אני לוחם נגד עבדות של נשים. מאות מיליוני נשים נמצאות במצב של עבדות. זה נורא".
- עד כמה אתה ער לעבדות בארץ?
"לא רוצה להיכנס כאן לפרטים. יש בארץ נשים שלא זכו לעצמאות ולשוויון, בוודאי שאני רואה את זה. זה הפסד שלא נותנים לנשים לתפוס מקומות, כי תרומתן ייחודית, ולא רק זאת, היא יתרה - יותר משל הגברים. נשים הן מפתח להתקדמות העולם יותר מאשר טכנולוגיה".
- מה צריך לעשות כדי לתקן את המעוות?
"לתת לאישה מגיל צעיר אפשרות ללמוד, לא להפלות אותה, לא בשכר ולא במעמד. לא לעשות מאישה בובה".
- הסוציאליזציה על כל אפיקיה, בעיקר הטלוויזיה, ברוב המקרים די מנציחה את מודל הבובה.
"מה שצריך זה לפתח יחס ביקורתי לטלוויזיה, כמו שהטלוויזיה מסתכלת עלינו במבט ביקורתי".
- אתה מרגיש שהדרך שבה "ארץ נהדרת" מציגה את סוניה פרס היא חצייה של קווים אדומים?
"מי שמכיר את סוניה יודע שזה לא מובן, העניין הזה. אני לא חושב שהם כל כך משפיעים. יש הגזמה. לכן אני חושב שאדם צריך להיות מחוסן בצפייה בטלוויזיה. לומר לעצמו: רגע אחד, החבר’ה האלה קצת מזייפים ומגזימים.
"אני רוצה שהעין שבה יראו טלוויזיה תראה גם את מה שמדריך אותה, את הצורך לרכוש באופן סיטוני רייטינג. אתם מבקרים אותי? גם אני מסתכל עליכם באופן ביקורתי. אתם עושים צחוק? זה צחוק הדדי".
חסמו את גליה מאור
- כמי שמייחס משקל גדול למנהיגות נשית, איך אתה רואה את כישלון המרוץ של גליה מאור לתפקיד יו"ר בנק לאומי?
"קודם כל, היא אישה יוצאת מן הכלל. היא התגלתה כמנהלת מעולה, ואישיות רגישה מבחינה חברתית. היא לרגע לא זנחה את הצד החברתי. חסמו את דרכה במחסומים משפטיים, וצר לי על כך. אני מאוד מעריך אותה".
- בעוד שבפיננסים תופסות נשים פוזיציות חזקות מאוד, בהיי טק אין כמעט יזמיות.
"זה בגלל שישראל די קונסרבטיבית. באמריקה אני רואה הרבה יותר נשים בראש. מפני שזה היה טאבו לנשים. אני אגיד לך איפה אני רואה את השינוי: בצבא. ברגע שנשים מתחילות להיות לוחמות ומדריכות, זה מדהים. פעם רצו שהנשים יעבדו בכביש, יחצבו עם הסרפן והקוקייה והטורייה. היום אין צורך בטורייה, אף אחד לא משתמש בה. את המחשב שיש במטוס אישה יודעת להפעיל כמו גבר".
- אז איפה הנשים בהיי טק?
"יש בהיי טק בחורה בשם רות אלון".
- היא שותפה בפיטנגו, הקרן של חמי פרס, בנך.
"חיפשנו בתחום הזה מי האיש הכי טוב, אמרו רות אלון, אני לא הכרתי אותה קודם. אני אגיד לך מה העניין. בתחום ההיי טק האגרסיביות משחקת תפקיד מרכזי, מפני שהעולם נהיה לא רק גלובלי, אלא גם אינדיבידואלי. היום איש אחד יכול להקים אימפריה כלכלית. שני בחורים צעירים הקימו את גוגל, בחור צעיר בן 24 הקים את פייסבוק".
- בסך הכול, החקיקה בתחום מעמד האישה בישראל מתקדמת מאוד יחסית.
"מה שמקומם אותי, ואת זה צריך לתקן, זה שכל זמן שאישה שעושה תפקיד דומה לזה של גבר ומרוויחה אפילו פרוטה אחת פחות ממנו - זו אפליה שאין לה מקום. יש תחומים שבהם נתנו לנשים לפרוץ - בתחום המשפט, החינוך, התקשורת. אבל בכנסת ובממשלה אין לנו מספיק נשים. אנחנו בפיגור ניכר. הייתי רוצה לראות יותר נשים בכנסת, שישקפו את ההרכב האמיתי של החיים"".
- לכאורה, היית אמור לתמוך קצת יותר בציפי לבני, גם מבחינת התפיסה המדינית וגם מבחינת רעיון המנהיגות הנשית.
"אני לא חושב שאני תומך בה פחות. אני מוקיר אותה ומעריך אותה, אני מקיים איתה שיחות גלויות, אבל במסגרת תפקידי הנוכחי אני לא יכול שלא לכבד את תוצאות הבחירות. אין שום בעיה אישית. אני שומע מדי פעם טענה כאילו אני נוהג איזושהי העדפה, אבל זה לא כך. לי עצמי אין שום אג’נדה פוליטית. אין לי שום שאיפה למלא תפקיד פוליטי".
- אבל תהליך השלום יקר ללבך.
"אז אני מנסה לעשות כמיטב יכולתי".
- אינך מודאג מהתקיעות במשא ומתן המדיני?
"לא רוצה להישמע ביקורתי. אני לא שופט, אני מסייע".
הולכים בעקבות הרייטינג
לנשיא המדינה קצת קשה למצוא משהו ראוי לקרוא בעיתונים. הכול שם הפך בהדרגה, אך בהתמדה, לעיסת רכילות מיוזעת, פרובינציאלית, רדודה. אבי אבות החטא הקדמון הוא התחרות המסחרית הדחוסה שמשאירה שדות תוכן חרוכים, ושמעון פרס מתגעגע לקצת עומק.
- התקשורת בארץ עוברת שינויים משמעותיים בשנים האחרונות. לא רק במספר השחקנים, גם במהות. איך אתה חווה את הדרמה הזאת?
"אנשי התקשורת היום במבוכה גדולה מאוד. מתחיל להיות צפוף שם, אנשים מתחילים לאבד את מקומות העבודה שלהם, ואין להם במי להיאחז. הם מתחילים להיות תלויים בכל מיני שיקולים מסחריים.
"פעם העיתונים שירתו את המפלגות. העיתונות הייתה מפלגתית, אחר כך היא הפכה מושתתת על תפוצה. בינתיים קמו לה מתחרים - הטלוויזיה, האינטרנט. יש מספר גדול מאוד של עיתונאים, ולאף אחד אין ביטחון עצמי, מה יהיה איתו. זה מטלטל אותם וגורם להם ללכת בעקבות הרייטינג. הדבר הזה מושך את העיתונים כלפי מטה, לצערי הרב. אפילו ה'ניו יורק טיימס', העיתון החשוב והמשפיע בארה"ב, נמצא על סף משבר. התוצאה קשה מאוד. העיתונות נוטה מדי לסנסציות, לרכילות שלילית. כל היום רק אונס ורצח. כל היום עסוקים בדברים מושחתים, בילדים מופרעים. אפשר לחשוב שכלום לא קורה חוץ מזה. זה פשוט לא נכון".
- איך אתה מחלץ את עצמך מהתזונה העיתונאית הדלה?
"אני קורא כל בוקר מאמרים מהעולם. מזה אני מתפרנס אינטלקטואלית. כשאני מאזין לרדיו וקורא עיתון, אני שואל את עצמי: מה השכלתי? והקציר בדרך כלל דל מאוד. אם תשפטי את ישראל לפי אמצעי התקשורת תגיעי למסקנות קשות. דובאי היה הדבר הכי נחמד שהיה פה בתקופה האחרונה. במציאות יש פריחה תרבותית ויזמית בלתי רגילה, ואין לזה ביטוי. כל התיאטראות מלאים הרבה יותר ממגרשי הכדורגל".
הראיון המלא - במגזין "ליידי גלובס"