עד לפני שבועיים דיברו בוושינגטון על הדעיכה בתמיכה בנשיא ברק אובמה ועל התבוסה הוודאית של המפלגה הדמוקרטית בבחירות אמצע הקדנציה לקונגרס שייערכו בנובמבר. אף אחד לא חשב על האפשרות שהנשיא הזה, בניגוד לכל-כך הרבה פוליטיקאים, לא הגיע למשרה הרמה רק כדי להעביר את הזמן בנעימים בבית הלבן.
המבנה המוזר של השיטה הפוליטית בישראל הניב החלטה שמשמעותה בזבוז של מיליונים להזזה של חדר מיון ממוגן בבית החולים באשקלון, רק בגלל קבוצת לחץ שדרשה זאת. באופן אירוני, השיטה הפוליטית המוזרה בארה"ב, שמנעה במשך מאה שנה רפורמה שתכליל מיליוני אמריקנים בביטוח רפואי, נכנעה השבוע ללחצו של מנהיג שהיה מוכן ללכת עד הסוף ולשלם את המחיר במקרה של כישלון.
הניצחון הנוכחי של אובמה חידד שוב את ההבדל התהומי בין מנהיגות שמוכנה ליטול סיכון כדי להעניק לציבור את מה שהוא זקוק לו, גם אם הציבור עצמו לא תמיד מבין זאת, לבין פוליטיקאים קטנים, מחשבי קואליציות ומחלקי כיבודים, שכל ערכם בתואר שהם נושאים, למשל, ראש ממשלת ישראל.
שמעון פרס אמר פעם שחשוב מה העם רוצה, אבל חשוב יותר מה רצוי לעם. אובמה בחר במה שרצוי לעם. בחירה שמעמידה אותו בעימות עם ציבור גדול, שרואה בו יריב אידיאולוגי מר. אבל זו בדיוק הבחירה שממחישה למי שבחר באובמה, שהוא נמצא שם כדי לקיים את ההבטחות שלו, מרחיקות לכת ככל שאלה יהיו, ולא כדי להישאר נשיא בשתי הקדנציות המלאות שהחוקה מאפשרת לו.
המנהיגות הבריאה של אובמה קיבלה השבוע את ההוכחה המוחצת שלה. יש מי שמעריכים שמדובר בשינוי כיוון לטובתו מבחינת דעת הקהל, יש שחושבים שזה הניצחון האחרון. כך או כך, מה שיישאר זו הרפורמה ההיסטורית. כל השאר דיבורים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
