דמויות לחיקוי

בחודש שעבר (25 במארס) העניק הבמאי הוותיק יבגני אריה ראיון למגזין G ובו הלין כי "הטרגדיה של התיאטרון היא השאלה איך ממשיכים הלאה בלי לאבד את קהל הצעירים שפונים לאינטרנט ולטלוויזיה".

עוד הוסיף המנהל האמנותי של גשר: "אני שואל את עצמי איך להגיע אליהם עם תכנים עמוקים ורציניים, שאחריהם הם יצאו עם מחשבות על האדם המודרני. לא דרך הצגות שבהן הקהל אולי ימחא כפיים כמו משוגע בסוף ההצגה, אבל יעזוב את התיאטרון ואחרי חמש דקות ישכח מה ראה".

תשובה מנצחת לתהיותיו שלו עצמו מספק אריה בבימויו המסחרר ובעיבודו החדש של רועי חן ל"שש דמויות מחפשות מחבר" של פירנדלו. הצגה עוצרת נשימה, חכמה ונוגעת המציגה שילוב עתיר קסם בין מחיאות כפיים סוערות בסופה, כדבריו של אריה, ובין תכנים עמוקים ורציניים שלבטח לא יישכחו "אחרי חמש דקות". תיאטרון במיטבו.

תיאטרון במיטבו. מימין: יניב, דובינצ'ק, שפיגלמן, רות ואיבגי

מי ישכתב את הסיפור

למחיאות הכפיים הסוערות נגיע בהמשך, נתחיל מהתכנים העמוקים והרציניים. אור גדול, כמעט מסנוור, שוטף את הבמה, פולט ממנו, כמו מתוך הזיה אפלה את ששת בני האלמוות שרקח במוחו הסופר והמחזאי האיטלקי הדגול, זוכה פרס נובל, לואיג'י פירנדלו. אב, אם, בת, בן, נער, ילדה - שש דמויות אולי מציאותיות, אולי דמיוניות, שהמחבר שלהן עזב אותן להירקב עם עצמן במגירת השרבוטים.

שש דמויות, שכמו בטיפול בפסיכודרמה או לחילופין בתוכנית ריאליטי חושפנית, מתחננות שמישהו יקשיב להן, שמישהו מוכן יהיה ליטול על עצמו את כסות המחבר ולהשתית מעט סדר בעולמן שהשתבש עליהן. יש להן כעסים לפרוק, תסכולים לשחרר, חטאים לכפר עליהם, וסיפור בלי סוף, אבל עם פואנטה נוקבת, לספר.

הם מופיעים במקום האידיאלי לעכל את התת-מודע במודע, על בימת תיאטרון, שבה במאי חסר סבלנות ומנהל במה חביב מנסים לנהל צמד שחקנים בעלי מניירות של פרימדונות, בחזרות להצגה אחרת של אחד, פירנדלו. שש הדמויות רוצות שהבמאי יהפוך למחבר שלהן, והוא כמו אחוז כישוף נשבה בקסמיהן.

יש בהן משהו כל כך אמיתי, ריאליזם מזוקק, ההפך הגמור משחקניו המלודרמטיים לכדי זיוף, והוא מתמכר. פרט אחר פרט חושפות הדמויות את סיפורן הטלנובלי , עד לנקודת האל-חזור - אז הן דורשות מן הבמאי למלא את חלקו בהסכם ו"לשכתב" להן את הסיפור. להציל את מי שצריך להציל, לגאול נפשות, להשתלט על המציאות הארורה שנכפתה עליהן על-ידי המחבר, להלן אלוהים, להלן הגורל.

אבל הבמאי המיוסר אינו מחבר, לא אלוהים או הגורל ואינו מסוגל להפוך לכזה. איש אינו מסוגל. באין אלוהים, אין מי שישכתב את המציאות הכאוטית של הדמויות או של הצופים שלהן - את המעידות, את הטעויות ואת הכשלים. אפילו התיאטרון אינו כל יכול. אן-דן-די-נו שרה הילדה הקטנה בעת הדמויות נבלעות בחזרה אל תוך האור הגדול, ומסר ברור עמה - למן נגזר הגורל אין דרך לתעתע בו. שום סצנה או מיזנסצנה לא תחזיר לקנה כדור שנורה ממנו.

נטע שפיגלמן כובשת

נוסף ליבגני אריה שמנצח על המקהלה בגאון ומביא את התיאטרון שלו לשיא נוסף, ראויים למחמאות על חלקם בהפקה המרשימה מעצב התפאורה מיכאל קרמנקו, שיחד עם איש התאורה אבי יונה בואנו יצרו אווירה קולנועית ממש; והשחקנים כמובן - קאדר מצוין ששטף את הבמה וריתק בכל רגע ורגע.

משה איבגי עוצמתי וקשוח, אבל גם רך ופגיע ומחפש את דרכו, בתפקיד האב. סשה דמידוב על תקן האמן המיוסר בתפקיד הבמאי, מקשיב כמעט באדישות, עד שהוא נשבר ומתפרק בדרמטיות שובה לב. לילאן רות, מאופרת כרוח רפאים, משכנעת בדמות האם. אורי יניב כבן, לוסי דובינצ'יק כנער, אלון פרידמן כשחקן, נטליה מנור כשחקנית, יובל ינאי בדמותה של מדאם פאצ'ה ויבגני טרלצקי כמנהל הבמה - עושים כולם תפקידים איכותיים.

אבל מעל כולם, יש להריע לנטע שפיגלמן בתפקיד הבת. את כל כולה היא משאירה על הבמה, פורטת על קשת הרגשות בתצוגת משחק כובשת. רגע אחד היא קשוחה כאבן, רגע אחר פגיעה ומפוחדת, רגע מתערטלת, רגע מתביישת. במילה אחת: בראבו!