קפטן ג'ף מפליג למרחק

כל תולדות הרוקנרול לא היה גיטריסט שכמותו. זה אולי מפליא, אבל בתרבות מוזיקלית שנולדה עם וסביב הגיטרה החשמלית, ג'ף בק הוא גיבור הגיטרה היחיד שקרוב ל-40 שנה עיקר תהילתו על קטעים כליים. ג'ימי הנדריקס, ג'ימי פייג', אריק קלפטון, קרלוס סנטנה, דיוויד גילמור וכל הנגנים הכי מזוהים עם הרוק לדורותיו, פילסו דרכם לתהילה ונחקקו במאות מיליוני אוזניים בעיקר באמצעות שירים עם מילים, שירים עם בתים ופזמונים וקולות אנושיים.

כמו בק, קלפטון ופייג' כיהנו בהרכב ריתם'נ'בלוז בריטי באמצע שנות ה-60, היארדבירדז. השניים הם ידידיו, ובק גם יצא למסע הופעות עם סנטנה. אלא שלהבדיל משמותיהם שהפכו למותגים מזוהים, בק נותר בעיקר מוזיקאי של מוזיקאים.

את השנה הנוכחית בק וקלפטון פתחו במסע הופעות מצומצם, ראשון שלהם ביחד. קלפטון אמר למגזין "הרולינג סטון", ש"סיפרתי לבחור צעיר שפגשתי שאני עומד לנגן עם בק, והוא חשב שאני מדבר על בק האמריקני, כותב השירים והזמר. הוא בכלל לא הכיר את ג'ף". בק עצמו הוסיף: "תעצור מישהו ברחוב ותשאל מי זה אריק קלפטון.

 ג'ף בק, גיטריסט / צלם רויטרס

יש סיכוי טוב שרובם יידעו. ורובם לא יודעים מי אני". קלפטון תרם לכתבת השער המשותפת של שניהם במגזין גם את האמירה הכנה: "האמת היא שאנחנו מזדקנים, וזה היה נורא אם אף פעם לא היינו מוצאים את הזמן להראות עד כמה אנחנו יקרים זה לזה".

נעימת חתונה מתחדשת

בגיל 65, שנה אחרי שג'ימי פייג' הכניס אותו ל"היכל התהילה של הרוקנרול" ואחרי המסע החורפי עם קלפטון הצעיר ממנו בשנה, ג'ף בק מוציא אלבום חדש, שהוא מעין תיעוד של מרבית תחומי הפעילות שלו. עוד אחד מהמאפיינים הייחודיים של בק, הוא שלמרות הגיוון הסגנוני העצום שלו, ובתקליט החדש יש, למשל, מזמור אנגלי עתיק מימי הביניים לצד בלוזים, אריה מתוך אופרה של פוצ'יני וקטע מפסקול הסרט "כפרה", הגיטרה שלו תמיד מזוהה, ותמיד נשמעת אותו הדבר.

להבדיל מווירטואוזים שצעירים בהרבה מבני דורו, טכנאים כמו סטיב וואי, יינגווי מאלמסטין או ג'ו סאטריאני, בק נותר תמיד מלודיסט מזהיר. הגיטרה שלו יודעת להימתח ולהיאנח ולייבב ולשורר כמו אלו של קלפטון וגילמור. אבל הוא, כאמור, אינו מביא את הסולואים הגדולים שלו בשיאיהם של שירים, אלא משמיע אותם לרוב כשהגיטרה היא הקול המוביל ופרשנית הלחן הראשית בהקלטות.

באלבום החדש, שהפיקו לו טרבור הורן וסטיב ליפסון, בק מארח לשירה את ג'וש סטון ושתי זמרות נוספות, אבל הקטעים המושרים הם החלשים ביותר. הם מרדדים קלאסיקה כמו "I put a spell on you", כשבק, פרפקציוניסט ידוע כשזה נוגע לגיטרה שלו, משלים משום מה עם ביצועים קוליים בינוניים עד מקוממים.

בכל מקרה, שיא האלבום הוא הגרסה הגיטרתית הכי מרגשת שהוקלטה עד כה ל""Somewhere over the rainbow. יש זוגות בישראל שבוחרים להיכנס לחופה עם הגרסה המטאלית והעקרה של ג'ו סטריאני לשיר האלמותי מ"הקוסם מארץ עוץ", אבל ראוי שבק יחליף אותו בפלייבק של הצעידות אל הכתובה והטבעת.

טיפוס נוקשה ומחמיר

ג'ף בק נולד בדרום-אנגליה לאב רואה חשבון ולאם שעבדה במפעל לשוקולד, ומילדות עבד אצל דודו, בונה ומשפץ של מכוניות. את הגיטרה הראשונה שלו בק בנה לבד, אבל הכישורים הטכניים נותרו לשירותו גם באהבת חייו השנייה, המכוניות. עד היום בנה בעצמו 14 דגמי יוקרה של מכוניות ענתיקות, כולן בשימוש לנהיגות בסביבה, שאליהן הוא יוצא מאחוזתו הכפרית.

בק התגלה כשהיארדבירדז גייסו אותו, בהמלצת פייג', להחליף את קלפטון שפרש. אחרי שנתיים עזב, ומיד הרכיב את ה"ג'ף בק גרופ" והקליט איתה שניים מאלבומי הבלוז-רוק הטובים ביותר של סוף שנות ה-60. הצליל והתפיסה היו די דומים לאלו שפייג' בנה באלבום הבכורה מרעיד העולמות של לד זפלין, אבל בק מעולם לא דגדג את ההצלחה המסחרית של עמיתו. הוא גם נפרד מסולן להקתו רוד סטיוארט רגע לפני שסטיוארט חבר לרון ווד, אבן מתגלגלת לעתיד, להצלחה גדולה עם ה"פייסז".

את המיליונים שלו ג'ף בק מכר באמצע שנות ה-70, בשיא הפופולריות של הפיוז'ן בין הג'אז לרוק, בצמד אלבומים שהפיק לו ג'ורג' מרטין, מפיקם האגדי של הביטלס. זו הייתה פעם ראשונה ואחרונה בינתיים, שבה בק הצטלב עם רוח הזמן והאופנה. מאז הוא מתנהל כ-30 שנה עם יציאה די עקבית להופעות, הקלטות אלבומים לא סדירות, ונגינה עם אמנים שונים. הגיטרה שלו העניקה מחסדיה, בין היתר, לסטיבי וונדר ולזי.זי. טופ, לסינדי לאופר ולמוריסי.

לבק שונא החשיפה והמופנם יצא במדיה שם של טיפוס נוקשה ומחמיר, למרות שחבריו מעידים דווקא על ההפך. קלפטון אומר שבק פשוט נותר טהור, בעוד שהוא עצמו מתפתה מדי פעם לכל מיני בחירות ומהלכים מסחריים יותר.

אבל נדמה שבק בוחר לשמור את החלקים המוחצנים, הגועשים והפראיים באישיותו לנגינה, ופחות לטיפוח דמותו הציבורית. לפני הטור המשותף עם קלפטון, הוא עשה סיבובים דומים עם סנטנה ועם סטיבי ריי ווהן המנוח, כך שאולי באמת יש באופיו משהו שלא תובע את מרכז הבמה, אם כי יודע לרכז, ובצדק, את מלוא תשומת הלב לנגינתו בעת ההאזנה. וקשה להישאר אדישים אליה.

לפני שנה זכה בגראמי חמישי על גרסתו ל"יום בחיים" של הביטלס. יש עוד כמה גיטריסטים מופלאים שסבלו מהערכת ומחשיפת חסר אפילו יותר ממנו, כמו למשל הקנדי המקולל רוי ביוקנן ז"ל. אבל ספק אם יש עוד גיבור חשמלי כמותו, שכה נערץ בקרב עמיתיו ונותר כה עלום לשאר העולם.

חברו זה 40 שנה, רוד סטיוארט, אפיין אותו היטב: "ג'ף הוא לא אדם של שואו ביזנס. משמעות הכוכבות עבורו היא ההכרה מעמיתים כמו קלפטון. הוא יותר אנטי-כוכב, וזה משהו שכבר כמעט לא מציאותי למצוא בתעשיית המוזיקה של ימינו".