בפברואר הזדעזעה העיתונות האמריקנית הממוסדת לגלות כי ה"נשיונל אינקוויירר" מועמד לפוליצר - הפרס היוקרתי שמחלקת הפקולטה לעיתונות של אוניברסיטת קליפורניה. ה"אינקוויירר" נחשב מאז ומתמיד לטבלואיד של סופרמרקטים, משהו שאדם אינטליגנטי לא ירשה לעצמו להיתפס בקריאתו.
כשוודי אלן סיפר על העיתון עם הכותרת המופרכת "אשתו של האפיפיור ילדה תאומים", ה"אינקוויירר" היה מושא הבדיחה. כולם ידעו שבניגוד לעיתוני המיינסטרים, בשבועון הזה הם יוכלו למצוא שפע של מעשיות צבעוניות ומרתקות, מנחיתות של חייזרים בחצר האחורית ועד בגידות של כל סלב ליגה ז'. ידיעות מפתות אבל עם מקדם מהימנות מוגבל מאוד.
הבעיה של האנשים הטובים במערכת ה"ניו-יורק טיימס" וה"וושינגטון פוסט" היא אמיתית. קשה להתייחס לעיתון כמו ה"נשיונל אינקוויירר" באותן אמות-מידה שמתייחסים לעיתונות שפועלת על-פי אתיקה מקצועית, אבל הפעם השבועון הנחות הפתיע לטובה.
ג'ון אדוארדס כבר כמעט נשכח, אבל לפני שנתיים הוא התמודד בפריימריז הדמוקרטיים מול הילארי קלינטון וברק אובמה. במהלך הקמפיין אדוארדס הציג את עצמו כאיש משפחה לדוגמה. הוא סיפר על מחלת הסרטן של אשתו ועל המסירות שבה הוא מטפל בה. במערכת ה"אינקוויירר" התקבל מידע שלאיש יש מאהבת, והכתבים יצאו להביא הוכחות.
לשבועון היו הוכחות, אבל אדוארדס הכחיש וביטל את הפרסום כ"זבל של צהובונים". העיתון המשיך לחקור וגילה כי המאהבת בהיריון. המועמד, שבשלב הזה כבר איבד תנופה מול הצמד אובמה-קלינטון, המשיך לשקר, ואף ביקש מאחד מעוזריו לקחת על עצמו את האבהות, כדי שיוכל להמשיך להסתיר.
ה"אינקוויירר" השקיע הון-עתק והפעיל עשרות כתבים כדי לחזק את הסיפור, ולהוכיח למזלזלים כי הפעם יש לו תחקיר עיתונאי לפי הספר. במהלך 2008 הודה אדוארדס בקיומה של המאהבת, אבל הכחיש את ההיריון וביקש את סליחת אשתו. אחר-כך הודה גם בקיומה של התינוקת, וביקש את סליחתה על שהתכחש לה.
במהלך רוב הזמן הזה נמנעה העיתונות המכובדת מהתייחסות לפרשה ואפילו קיבלה את הטענות של אדוארדס. ב"אינקוויירר" יגידו כי ההתעלמות נבעה מצרות-עין ומקנאה בהישג העיתונאי שלהם, אבל האמת היא שהצהובון הקפיד לבנות לעצמו מוניטין כה מפוקפק בכל מה שנוגע למהימנות המידע שהוא מפרסם, שלקח לעיתונים האחרים זמן עד שהם הבינו שהפעם זה אמיתי.
השבועון שיחק לראשונה במגרש של הגדולים. המשחק הזה הביא לו מועמדות, אבל לא את הפרס. עם כל הכבוד לעבודת התחקיר על אדוארדס - רובה התרחשה ב-2008, בעוד שהפוליצר ניתן על תחקירים שפורסמו במהלך השנה החולפת, קרי 2009.
זה לא שהשבועון התאהב פתאום באתיקה העיתונאית. לפני חודש חשף ה"וול סטריט ג'ורנל" כי ה"אינקוויירר" החזיק במידע על בגידותיו של טייגר וודס הרבה לפני שהן נחשפו. השבועון נמנע מפרסום המידע, לאחר שוודס הסכים להצטלם לכתבת שער ב"מן פיטנס", שגם הוא שייך למו"ל של ה"אינקוויירר". עסקאות מהסוג הזה הן בדיוק ההפך מעיתונות שמקבלת פוליצר. ולמרות תחקיר אדוארדס, ה"אינקוויירר" עוד לא ממש שם.
הפלופ של קוק
זה לא שהפוליצר לא ידע זוכים שאחר-כך גרמו לו מבוכה וסקנדל. ג'נט קוק, עיתונאית ה"וושינגטון פוסט", כתבה ב-1980 על ילד בן 8 המכור להרואין. קוק תיארה את ידיו המנוקבות ממחטים, עד שראש העיר וושינגטון הורה לאתר את הילד כדי לסייע לו. הילד לא נמצא, מה שהעלה חשדות שהדברים פוברקו.
אבל ה"פוסט" האמין בקוק ובסיפור שלה. כל-כך האמין, שאפילו הגיש את הכתבה לפוליצר על כתבת דיוקן. משום מה, גם ועדת הפרס לא זיהתה את סימני השאלה והעניקה לקוק את הפוליצר. רק צירוף מקרים הוביל לכך שיומיים בלבד לאחר שקוק הוכרזה כזוכה, נאלץ ה"פוסט" להודות בפברוק ולהחזיר את הפרס.
ואם זה יכול לקרות ל"פוסט" היוקרתי, שכתביו חשפו את פרשת ווטרגייט והובילו להתפטרות הנשיא לראשונה בתולדות ארה"ב - למה שדווקא בוועדת הפוליצר ימהרו לחלוק כבוד ל"אינקוויירר"?
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
