אחד המקצועות הפרוצים ביותר בישראל הוא אימון, קואוצ'ינג. חסמי הכניסה לאנשים שרוצים להפוך למאמנים עסקיים או אישיים מותנים בעיקר בעומק הכיס, ודומה שכל אדם עם יכולות ורבליות המאפשרות לו לדבר בשפה רוחנית-ניו-אייג'ית עם אי-אלו קווים בודהיסטיים, מכנה עצמו קואוצ'ר, מדפיס לעצמו כרטיס ביקור ויוצא לפעול בשטח. אם הוא לוקח את הנושא קצת יותר ברצינות, הוא גם יטרח להשתתף בסדנאות, בהשתלמויות ובהכשרות שצצות כפטריות אחר הגשם, ויכריז על עצמו כ"מאמן-על". גם אחרי שההייפ סביב באזז ה"אימון" שכך קמעה, השרלטנות חוגגת. מה הפלא אם כן, שהתגובה השכיחה ביותר בחלק ניכר בציבור, ובמיוחד בקרב אנשים בעלי חשיבה ביקורתית, למושג "קואוצ'ינג" הוא שאט נפש?
אבל לא כך הם פני הדברים בשאר רחבי הגלובוס. באירופה, באוסטרליה ובארה"ב - בשונה ממה שקורה בארץ - החלו לצוץ בשנים האחרונות תוכניות לימוד אקדמיות עם מחקרים שבודקים מה בדיוק עובד בקואוצ'ינג, איזו מתודולוגיית עבודה עובדת טוב יותר, אילו רכיבים בתהליך מוכיחים את עצמם, האם קיימים הבדלים בין-תרבותיים בתהליכי אימון ועוד ועוד.
חלוץ הפעילות הזו הוא ד"ר אנתוני גראנט, ראש ה-Coaching Psychology Unit באוניברסיטת סידני. גראנט, היום בן 56, התחיל ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה בגיל 39 (לפני כן הוא היה נגר), וכבר בשנת 2003 הוא הקים את היחידה שלו, כתוכנית לימודים לתואר שני.
יישום פסיכולוגיה חיובית
"מחקרים אקדמיים מבוססים", מסביר ד"ר גרנאט, "הם אלה שמבחינים בין משהו בדוק שעובד לבין טרנד חולף, ממש כפי שתרופה חדשה הופכת למוכרת וללגיטימית רק לאחר שנחקרה ונבדקה באופן מבוקר. הרעיון למסד פרופסיה זו דרך האקדמיה נולדה אצלי, בין השאר, בגלל שמדובר בתחום פרוץ, בגלל ריבוי השרלטנים שהשתלט עליו, וגם מסוג של תסכול. תסכל אותי הקוריקולום של לימודי הפסיכולוגיה לתואר שני, שבעיקרו עוסק בפתולוגיות, בחולשות, בבאגים של בני האדם, בשעה שהמחקר המדעי בפסיכולוגיה כמעט לא מתמקד בבריאות נפשית או בנקודות החוזק של נפש האדם".
*זרם הפסיכולוגיה החיובית שנלמד היום במוסדות אקדמיים מתעסק דווקא בכל מה ש"נהדר" אצל האדם: באושר, בשמחה בהגשמה. למה צריך לימודי קואוצ'ינג בנוסף?
"במובן מסוים את צודקת. יש הרבה נקודות השקה בין פסיכולוגיה חיובית לבין קואוצ'ינג, אבל ההבדל המהותי הוא שהפסיכולוגיה החיובית עוסקת ב-Well being וחוקרת את נושא האושר של האדם ומה מקדם אותו. לימודי קואוצ'ינג, לעומת זאת, הם יותר אפליקטיביים, מעין יישום של הפסיכולוגיה החיובית, כששאלת החקר היא - איך אתה עוזר לאדם להשיג את המטרות שלו, וכתוצאה מכך להגדיל את האושר ואת הרווחה הנפשית שלו".
*מה לדעתך עתיד המקצוע?
"ראשית חשוב לחדד את הדברים. קואוצ'ינג אינו מקצוע, אלא תעשייה לא מבוקרת שהרשויות לפי שעה נמנעות מלהתערב בה. נכון להיום, כל אחד הוא קואוצ'ר. גם מוכר הקורנפלקס בפינה הופך להיות מאמן לקורנפלקס, וזוהי הפאזה הראשונה שבה ישראל נמצאת היום. במדינות המערב, באירופה ובאוסטרליה רוב הלקוחות הם עסקים, לא אנשים פרטיים, ושם כבר חלה התבגרות: הארגונים העסקיים הפכו מתוחכמים מאוד ובררנים מאוד. יש להם מתודולוגיה מדויקת מאוד מיהו מאמן איכותי וכיצד בוחרים אותו. הסלקטיביות שלהם הגיעה למצב כזה, שהם לא מוכנים לשכור מישהו שרק מכיר את השיטה, אלא מישהו שגם מכיר גם את התיאוריה שעומדת מאחוריה.
"מגמה זו רק הולכת ומתחזקת, וכתוצאה ממנה, להערכתי, רק עשירית מהמאמנים יישרדו ויתפרנסו מקואוצ'ינג. כאן בדיוק נכנסת האקדמיה. קואוצ'ינג הוא כלי חזק מאוד לחולל שינוי, אבל כדי לעמוד ברמה שהארגונים הבינלאומיים המודרניים דורשים היום, האוניברסיטאות חייבות להציע לימודים מתקדמים בקואוצ'ינג. כיום יש מעט מאוד אוניברסיטאות בעולם שהרימו את הכפפה (20 בלבד), כשאוניברסיטת סידני הייתה החלוצה. עם זאת, אין לי ספק שהמגמה הזו של קואוצ'ינג כתוכנית אקדמית רק תתפשט".
לא תרופת פלא
*כשמדברים עם אנשי שיווק או בכירים אחרים באקדמיה על קואוצ'ינג, הם מגלים כלפי התעשייה הזו סוג של חשדנות, סוג של סנוביזם, ומפנים לה כתף קרה.
"בצדק. החשדנות הזאת במקום. האוניברסיטאות עצמן מטפחות חשיבה ביקורתית. יחד-עם-זאת, הן גם טובות בלשמר את הסטטוס-קוו ונמנעות מלאמץ נישות חדשות. אבל אני משוכנע שהן ייפתחו לרעיון ככל שיופיעו יותר מחקרים אקדמיים על התחום, שיבדקו ויחקרו אותו ברזולוציה גבוהה. ככל שיופיעו יותר מחקרי 'נו בולשיט' אקדמיים, כך התחום ילך ויתפתח כמקצוע שנלמד באקדמיה".
*האם המחקרים שלך מצאו שקואוצ'ינג עלול להזיק או במקרה הטוב לא להיות אפקטיבי?
"בוודאי. קואוצ'ינג הוא לא תרופת פלא וישנם מצבים שבהם הוא לא אפקטיבי ואף מזיק. למשל, מחקר אחד שערכנו גילה כי כשהמתאמן נמצא בדיכאון והמאמן לוחץ עליו להשיג מטרות, זה יגביר עוד את הדיכאון של המטופל ויזיק לו. מקרים אחרים שבהם הקואוצ'ינג לא-אפקטיבי הוא באימון לבריאות, כשמאמן הולך ונותן, למשל, ייעוץ תזונתי ללא הכשרה מקצועית מסודרת בתזונה".
בימים אלה מסייע ד"ר גראנט ללשכת המאמנים בישראל (הגוף שאמון על אימון בארץ) להפוך את מקצוע הקואוצ'ינג לפרופסיה: ממקצוע שנסמך על ניסיון אישי למקצוע שמבוסס ידע ומחקר, בעל מתודות עבודה מובנות ושפה אחידה.
ד"ר אנתוני גראנט
תפקיד: פסיכולוג קליני, עומד בראש תוכנית הלימודים לתואר שני בפסיכולוגיית האימון של אוני' סידני
גיל: 56
מצב משפחתי: נשוי פלוס שניים
השכלה: דוקטורט בפסיכולוגיה מאוני' סידני
גופים להם מייעץ: צבא אוסטרליה ומוסדות פיננסיים באוסטרליה
עוד משהו: עד גיל 39, אז החל לימודיו בפסיכולוגיה, היה נגר; הגיע לארץ כאורח לשכת המאמנים בישראל, ואף הרצה באחרונה במרכז הבינתחומי
דבר האקדמיה: "אני צופה שקואוצ'ינג ייכנס למכללות, אבל לא לאוניברסיטאות"
פרופ' אבי קלוגר, מביה"ס למנע"ס באוני' העברית, חוקר פסיכולוגיה חיובית וחקר מוקיר
"אני צופה שקואוצ'ינג כתואר אקדמי ייכנס למכללות, אבל לא לאוניברסיטאות. היום באוניברסיטאות הכול עבר למגמה של דרישה לראיות: רפואה מבוססת ראיות, כלכלה מבוססת ראיות, ניהול מבוסס ראיות, פסיכולוגיה מבוססת ראיות ועוד. גם אם מתפרסמים מאמרים ומחקרים על הנושא של קואוצ'ינג בכתבי עת אקדמיים, זה עדיין לא מספיק. השאלה היא האם הם מתפרסמים בכתבי עת מובילים. לעומת זאת, במכללות קואוצ'ינג כתואר אקדמי ייכנס בגלל דרישה חזקה בשוק".
*למה לא באוניברסיטאות, שמרנות?
"פחות משמרנות, יותר מהתביעה המתחזקת לכיוון של עדויות. כדי שקואוצ'ינג יילמד במסגרת תואר שני באוניברסיטאות, יצטרכו לקום אנשים עם יכולות מחקריות מובהקות שיראו מחקרים מבוססים אקדמיים, על האפקטים של הקואוצ'ינג. בהקשר זה יש בעיה נוספת: מקצוע זה הוא בעיקרו יישומי, ונדירים מאוד האנשים שעוסקים גם בתחום יישומי וגם במחקר תיאורטי.
"זה שלאנשים יש חוויות טובות מקואוצ'ינג זה נחמד, אבל עדיין לא עונה על שאלות מחקריות כמו האם זוהי החלופה הטובה ביותר, מה הם הנזקים כתוצאה מקואוצ'ינג (כפי שבודקים באופן מעמיק על תרופות), או מה הם המנגנונים שעומדים מתחת לשיטה? בקיצור, עד שלא תקום מסה קריטית של חוקרים שיפרסמו בכתבי עת מובילים, אני לא רואה את הקואוצ'ינג נכנס לאקדמיה".
*בהנחה שאכן יהיה תואר אקדמי, אפילו ממכללות, מה יקרה לכל אותם בתי-ספר ערב או לתוכניות החוץ אקדמיות בבתי הספר ללימודי חוץ, הם יקרסו?
"לא בהכרח. אולי אפילו תיווצר סינרגיה בין שני הגופים הללו: את הרכיבים התיאורטיים ילמדו במוסדות האקדמיים ואת הפרקטיקה יעשו בבתי-הספר היישומיים. ממש כשם שייעוץ ארגוני נלמד היום במנהל עסקים או בפסיכולוגיה, ואחר כך הבוגרים הולכים למכונים כדי לרכוש מיומנויות יישומיות".
*האם בעקבות האקדמיזציה תחול תקינה או חקיקה מי רשאי ומי לא רשאי לעסוק בתחום?
"ייקח לפחות דור עד שתהיה תקינה בתחום הזה, שכן כאמור סף הכניסה אליו נמוך מאוד היום. בייעוץ ארגוני, למשל, מנסים להחיל חקיקה כזאת (עיסוק ברישיון) על מקצוע שקיים כבר 30-40 שנה בארץ. אני לא רואה את תהליך הרישוי קורה כל-כך מהר בזירת האימון".
דבר המכללה: "בטווח הקרוב אימון יילמד בתואר שני"
סיימון תמיר, מנהל שיווק ופרסום במכללת ספיר
"הפרקטיקה של הקואוצ'ינג התכנסה היום לתוך קורסים חוץ אקדמיים, שאגב נלמדים גם בבתי-ספר ללימודי חוץ של האקדמיה. אני בהחלט רואה בטווח הקרוב התפתחות ללימודי קואוצ'ינג במסגרת תואר שני, אבל זה יהיה תואר שאינו בכיוון המחקרי (ללא תזה). גם אם הדיסציפלינה הזאת תלך בכיוון המחקרי היא לא תעמוד כישות בפני עצמה, אלא תיכנס תחת תחומים אחרים כמו עבודה סוציאלית משפטים או פסיכולוגיה. לא אתפלא אפילו אם היא תכנס לתחום של רפואה או מדעי ההתנהגות".
*אתם הולכים לעשות סוג של קניבליזציה ללימודי החוץ שלכם?
"זה יכול לקרות. צריך להבין שהעולם משתנה כל הזמן. קולנוע, למשל, לא היה נלמד בעבר כתואר אקדמי אלא רק כלימודים מקצועיים בחוץ. היום עושים בזה תואר ראשון ושני. מה יקרה בעקבות האקדמיזציה של הקואוצ'ינג? קשה לנבא, אבל ייתכן מאוד שכשזה יקרה המקצוע יתחיל לעבור תהליך של תקינה, ואז מי שירצה לעסוק בקואוצ'ינג יהיה חייב להחזיק בתואר שני ממוסד אקדמי. תרחיש כזה בהחלט יכול לדלל את כמות בתי-הספר החיצוניים שמעניקים תעודה ואת הבוגרים שלהם".