המדינה תשלם 1.8 מיליון שקל פיצוי לאדם שנעצר למשך 88 יום והואשם באונס קטינה על לא עוול בכפו. זאת לאחר שהמשטרה פיברקה כנגדו ראיות ו"תפרה" את התיק למידותיו, והפרקליטות לא עלתה על מעשיהם האסורים של השוטרים והמשיכה בניהול התיק בבית המשפט משך חודשים ארוכים - כך פסק היום (ב') בית המשפט המחוזי בתל-אביב.
ראשיתה של הפרשה באפריל 1999, בעקבות אונס מזעזע של קטינה שהיתה בדרכה מבית חברתה לביתה. בסביבות השעה 20:00 בערב ניגש אל הקטינה אדם זר, סתם את פיה וגרר אותה לחצר בניין, שם ביצע בה מעשים מגונים ומעשה אונס.
הקטינה נחקרה במשטרה ומסרה פרטים אודות האנס, בין היתר לגבי גובהו, מבנה גופו, שעירותו, בגדיו, כובעו, ומשקפי השמש שהרכיב בזמן ביצוע האונס.
כחודשיים לאחר האונס נקלע התובע, רגב שוובר, עד אותו יום אדם מן השורה, לסיפור קפקאי עגום, שנמשך מבחינתו עד מתן פסק הדין מהיום (ב'). באותו יום זיהה אבי הקטינה בסופרמרקט אדם שנראה לו דומה לקלסתרון האנס שהורכב על-פי הוראות בתו. אותו אדם היה שוובר.
כשהביא את בתו לזהות את ה"חשוד בסופר" הבת לא זיהתה אותו, אך למרות זאת פנה האב למשטרה, והודיע כי בעת שהיה עם ילדיו בסופרמרקט, זיהתה הקטינה את האנס. לאחר הזיהוי הלכאורי נעצר שוובר, נחקר בחשד לביצוע העבירה, מעצרו הוארך, ולאחר כשבועיים הוגש נגדו כתב אישום חמור בגין האירוע.
לאחר כחודש שוחרר שוובר לביתו בתנאים מגבילים, ורק לאחר כחצי שנה, בינואר 2000, בוטל כתב האישום נגדו בהסכמת הצדדים משהתבררה חפותו.
עם שחרורו הגיש שוובר תביעה נגד המדינה, בטענה כי התרשלה בחקירת פרשת אונס קטינה, התרשלות שהובילה למעצרו למשך 88 ימים ולהגשת כתב האישום נגדו. לטענתו, בעקבות הפרשה האומללה וכתוצאה ממנה הוא סובל מנזק נפשי, וכן נגרמו לו נזקים בכל מישורי חייו.
השופטת דליה גנות קיבלה את התביעה ומתחה ביקורת חריפה נגד התנהלות המשטרה בפרשה. "מרגע מעצרו של התובע 'נחרץ גורלו', והמשטרה היתה משוכנעת כי האדם שבידיה הוא האנס, והיא החלה במרץ בבניית תיק חקירה ואיסוף ראיות לצורך הרשעתו, וכאשר חסרו לה ראיות - יצרה אותן בעצמה", כתבה.
עוד הוסיפה השופטת: "במקרה זה לקתה משטרת ישראל בליקוי מאורות, והחליטה מראש כי התובע הינו הפושע המבוקש. מרגע זה ואילך פעלה ללא לאות, כמכונה משומנת היטב, על מנת לחלץ מפיו הודאה, בין היתר בהציגה בפניו דו"ח DNA כוזב, הכאתו והשפלתו".
במסגרת התביעה טען התובע בין השאר כי ראש צוות החקירה, המפקח יצחק שטרן, וכן השוטר שאול סוויד, אילצו אותו לאונן אל מול עיניהם, כדי לראות האם הוא שופך זרע או לאו, כיוון שלא נמצא זרעו של התוקף על גופה של הקטינה, והם רצו לדעת האם הוא מסוגל לשפוך זרע.
על כך אמרה השופטת: "התנהלות זו גורמת לשבר גדול באימון שיש לייחס לשוטרי משטרת ישראל. במקרה זה התייחסו השוטרים אל התובע כאל חיית מחמד, ומשכך סברו כי נתונה בידיהם הרשות לאלצו לאונן אל מול עיניהם. אינני סבורה כי יכולה אני לשער את גודל העלבון, הבושה והמצוקה הקשה שהיו מנת חלקו של התובע שאולץ לאונן אל מול עיני השוטרים. מדובר בהתנהלות בלתי נסבלת..."
השופטת ציינה כי נוכח נתוני התיק נכון היה לבדוק אם התובע מסוגל לשפוך זרע אם לאו, אך מדובר בבדיקה שהיתה צריכה להתבצע ללא נוכחות שוטרים, בנוכחות רופא ובחדרי-חדרים, תוך שמירת צנעת הנבדק. "אילוצו של התובע לאונן אל מול עיני השוטרים מהווה פגיעה קשה, חמורה ואנושה, והנני מגנה התנהלות זו בכל פה", כתבה.
בית המשפט קבע עוד כי המשטרה עשתה מעשים אסורים במסגרת "תפירת התיק" לנאשם, ובין השאר הציגה בפני בית המשפט מצג לפיו הקטינה זיהתת את שוובר בסופר באופן ספונטי כאדם שתקף אותה, "התחילה לבכות וצעקה" - על אף שהקטינה מעולם לא זיהתת את שוובר.
סילוף העובדות על-ידי השוטרים נגע לראיות נוספות בתיק. עוד נקבע כי השוטרים התעלמו מאליבי אפשרי שהיה לשוובר, לאחר שלא טרחו לבדוק את יומנו האישי בו ציין את כל מטלותיו ופגישותיו מדי יום. בדיעבד התברר כי בין דפיו של היומן הסתתר האליבי של שוובר שהוכיח כי אינו האנס.
בית המשפט ציין כי ניתן היה למנוע את הפרשה העגומה ואת סבלו של שוובר מראש, אלמלא בדו השוטרים ראיות כנגדו. "התנהלותם של שוטרי משטרת ישראל לא עמדה בסטנדרט ההתנהגות המצופה מהם, וחרגה לחלוטין ממתחם הסבירות, ואין כל ספק כי התנהגותם היתה בלתי ראויה, בלשון המעטה. קביעותיי אינן מתבססות על בחינת עובדות המקרה 'בתנאי מעבדה' או בחוכמה לאחר מעשה. אין כל ספק כי בזמן אמת בידו השוטרים ראיות ושינו את המצב העובדתי, כדי לגרום למעצרו ולהרשעתו של התובע".
גם הפרקליטות זכתה למקלחת צוננת מהשופטת גנות. "הפרקליטות כשלה כאשר לא גילתה את פעולותיהם האסורות של שוטרי משטרת נתניה, ואף הסתמכה על פעולות אלו בהמליצה להגיש כנגד התובע כתב אישום", ציינה.
גם לאחר השפלות והתעללות של המשטרה בשוובר, הוא לא נשבר ולא הודה בפשע שלא ביצע. בפסק הדין מעלה בית המשפט תהייה בכמה מקרים לא עמדו חפים מפשע בלחץ והודו על לא עוול בכפם: "שיחק לתובע מזלו, וכוחותיו הנפשיים עמדו לו שלא להודות בפשע שלא ביצע, ולא נותר אלא לחשוב בעצב על כל אותם מקרים בהם מודים עצורים בפשעים שלא ביצעו, רק משום שכוחותיהם לא עמדו להם, אל מול הלחץ הפסול שהופעל עליהם? האם כל הדרכים כשרות? האם מותר למשטרת ישראל לעשות ככל העולה על רוחה כדי לחלץ מפי חשוד הודאה?", ציינה גנות.
לדבריה, מטרת המשטרה "אינה לחלץ הודאות-סרק, מטרתה לחקור כדי לגלות את האמת ולהשיג ראיות, והכל בדרך לגיטימית וחוקית ... בתיק חקירה זה נחצו הקווים המותרים, ודומה כי השוטרים סברו כי מדיהם מתירים להם להתעמר בגופו ובנפשו של אדם, הכל בשם ניסיונם, הלגיטימי לכאורה, לפצח עוד תיק פשע. העובדה שבדרכם רמסו את כבודו ואישיותו של התובע היא זניחה ומשנית בעיניהם, בבחינת המטרה מקדשת את האמצעים, ולא היא כמובן". (ת"א 1173-06).