למות ביום אחר

לא מזמן התארח בארץ תיאטרון האומות של מוסקבה והציג כמה מסיפוריו הקצרים של המחזאי הרוסי וסילי שוקשין. לרוחבה של הבמה נמתח ספסל עץ ארוך, ברקע התחלפו בין סיפור לסיפור תמונות סטילס שנועדו לנסוך ממד ריאליסטי בדמויות שהוצגו, וזהו פחות או יותר. שום מאמץ תפאורתי נוסף לא נעשה על-ידי התיאטרון ממוסקבה על מנת לשחזר למען הצופה את זירת האירועים הכפרית-סובייטית-נידחת שבה מיקם שוקשין את דמויותיו. לא בית, לא עץ המשיל עלי שלכת, אפילו התלבושות היו בסיסיות למדי. אנסמבל השחקנים המוסקבאי לא צריך היה יותר כדי לרתק את הקהל להומור המשובב של שוקשין ולביקורת החברתית הגלומה בסיפוריו.

ב"המתאבד", מחזהו הסאטירי של ניקולאי ארדמן המנוח, המועלה על-ידי אנסמבל הרצליה, דווקא השקיעו לא מעט מאמץ בתפאורה ריאליסטית ובתלבושות ססגוניות (אלכסנדר ליסנסקי) שיקלו על הצופה את השימוש בדמיונו עת הוא מנסה להתחקות אחר רוח התקופה - ברית-המועצות הסטליניסטית - כמו גם במוזיקה תקופתית (אורי וידיסלבסקי) ובצמד נגני מפוחית מצוינים שעשו את מלאכתם נאמנה.

ועדיין, אפשר רק לדמות בערגה מה היה מפיק התיאטרון המוסקבאי מסיפורו הנפלא של ארדמן אל מול התוצאה המאכזבת ונטולת הברק של עמיתו ההרצלייני בבימויו של אורי פסטר. תוצאה רועשת וצעקנית עד לכדי קשה לצפייה, שעושה עוול למחזה החכם הזה, ואשר מפספסת לגמרי את שני האלמנטים המרכזיים בו - החינניות והפשטות - ועמם גם את האפשרות לחדד את המסרים החתרניים שבו בדבר עליבותו של הקולקטיב, תועלתנותו וצביעותו כלפי האזרח הפשוט.

הביצוע, אוי הביצוע

זה חבל בעיקר משום שדווקא העיתוי של פסטר להעלאתו המחודשת של "המתאבד" - ימים של לאומנות מתעצמת מבית ושל שאהידים מחוץ - לא יכול היה להיות מוצלח יותר. סיפורו של סמיון סמיונוביץ' (איצ'ו אביטל), בטלן חביב ומשובב שמגלה באקראי שהוא שווה יותר לחברה מת מאשר חי, לאחר שנחשד בטעות בנטיות אובדניות.

בעוד אשתו מאשה (אודליה סגל-מיכאל) וכמה משכניו נחושים בתחילה לשכנע אותו שטוב לחיות מאשר למות, ומנסים לעודד את רוחו בשלל מאמצים משעשעים דוגמת הגשמת חלומו לנגן בטובה, אנשי הממסד מזהים את הפוטנציאל הגלום בקדוש מעונה לקידום מסריהם ומנסים לשכנע את המתאבד הפוטנציאלי ליטול את נפשו "בשבילם", ומתחרים על הזכות לנסח עבורו את מכתב ההתאבדות.

עד מהרה נפוצה ברבים השמועה על ההתאבדות הקרבה של סמיון, ומתחיל לו מסע עלייה לרגל של אינטרסנטים רבים שנחושים לשכנע אותו שבכלל עדיף לו להתאבד למענם, ומוכנים לשלם על כך בנדיבות. נציג הכנסייה הקתולית מגיע, נציג התעשייה הגרמנית, נציג הממלכה הבריטית - ולא רק הם. כולם צמאי דם, מבקשים את נפשו של סמיון החביב, שבתחילה נהנה מהחיזורים אבל בהמשך מתחדדת הכרתו שהחיים אמנם קשים אבל גם יפים, ושאולי בעצם למות מחר בבוקר זה לא רעיון כזה מוצלח.

או אז מתחיל לו מחול שדים של ממש, שבמסגרתו בעלי האינטרסים זועמים עליו על שהונה אותם ותובעים את חייו, גם אם הם "יתקעו בו את הכדור" בעצמם.

סיפור נפלא וחכם כאמור עם טוויסט בסופו, אבל הביצוע, אוי הביצוע. יש אמנם כמה דיאלוגים חביבים על בימת אנסמבל הרצליה, וגם לזכותו של איצ'ו אביטל יש לומר שהוא מציג סמיון לבבי למדי. אולם, בכל אלה אין כדי לחפות על התחושה הכללית המתלהמת לכדי התשה. פסטר כותב בתוכניית ההצגה על מסע ההלוויה עתיר הדמיון של סמיון, שיצא מתוך האולם ועבר בין שורותיו, ששבה את ליבו כאשר צפה ב"המתאבד" כשזה הוצג בתיאטרון חיפה ב-1971. מה מאכזב שאותו הדמיון חסר כל-כך בהצגה שהוא עצמו ביים.