1. רגע אחרי גמר הפיינל-פור ביורוליג, בו נפגשו שתיים מהקבוצות העשירות ביותר במפעל - ברצלונה ואולימפיאקוס, כשהעשירה יותר (בארסה) גם מנצחת, עולה שאלה אחת גדולה: האם באמת זהו סופו של עידן התחרותיות, וכניסה לעידן שבו הכסף הגדול ינצח את הכישרון והשכל. מזכיר לכם איזו מדינה מזרח תיכונית?
פרטיזן בלגרד היא האנטיתזה הבולטת, עם התקציב המוגבל שלה. ההתנהלות של המועדון הסרבי הצנוע יכולה לשמש כעמוד האש לפני מחנה הכדורסל האירופי. להראות את הדרך לקבוצות הדרג השני והשלישי, שעושות מאמץ להישאר רלבנטיות. משחקי חצי הגמר השקולים הראו שהמילה האחרונה עוד לא נאמרה, בטח לא בסרבית.
2. בחצאי הגמר קבלנו משחקים שקולים למרות שעל הנייר נפגשו שתי קבוצות ההתקפה הטובות ביותר ביורוליג העונה (אולימפיאקוס עם 88 נקודות למשחק בעונה הרגילה, וברצלונה השנייה עם 83), עם שתיים מקבוצות ההתקפה היותר חלשות העונה (פרטיזן וצסק"א מוסקבה עם 73 נקודות למשחק).
הקבוצות הנחותות התקפית משכו את המשחק לכיוון שלהן: משחק איטי, הגנה חזקה ומלחמה על הרצפה ובריבאונד. ככה שמתוך שמונה רבעים בחצאי הגמר, רק ברבע אחד קבוצה אחת קלעה יותר מ-20 נקודות (פרטיזן ברבע השלישי). צסק"א ופרטיזן חיפו על הנחיתות בכישרון בהגנה אגרסיבית, מתואמת, קבוצתית. עם דגש על הקבוצתית. שהרי ספק אם היריבות יכולות להעמיד שחקנים שיוכלו לעצור את כוכבי המיליונים דוגמת קלייזה, צ'ילדרס או רוביו באחד על אחד. רק במשחק הגנה קבוצתי מתואם ניתן לנטרל חלק מעוקץ הכישרון של שחקני ה-NBA (בעבר ובעתיד), המשחקים בקבוצות העשירות באירופה.
3. הבדלי התקציב בין הקבוצות העשירות לאלו בדרג השני והשלישי מקצינים, ולא צריך להרחיק עד בלגרד כדי להבין את זה. מספיק להסתכל על השחקנים הכישרוניים והמובילים של נבחרת ישראל, ליאור אליהו ויותם הלפרין, שהפכו לנערי המגבת העשירים ביבשת. הרי המועדונים העשירים יכולים להרשות לעצמם לשפוך מיליונים על "תעודות ביטוח" ספורטיביות, שבמקרה הטוב יעסקו בעידוד מהספסל. מזכיר לכם משהו?
הדרך לנסות להתמודד עם המועדונים הגדולים היא בשימוש בכישרונות צעירים. יבואו הדמגוגים ויגידו: "לא בכל מקום, ובטח לא בישראל, יש את הכישרון והגובה". נכון, ולכן הדוגמא הטובה ביותר היא בו מקאלוב, רכזה הצעיר של פרטיזן שהגיע בערך משום מקום, העיף את מכבי ת"א מההצלבה ואילולא הפציעה ברבע השלישי בחצי גמר, היה שולח את אולימפיאקוס לארח למכבי לחברה. יש עשרות אם לא מאות שחקנים כמוהו, צעירים מוכשרים שמגיעים אחרי ארבע שנות קולג', לפעמים גם שנה אירופית אחת, שהתפכחו מחלום ה-NBA ויש להם את הכישרון לשחק ברמות האירופיות הגבוהות ביותר.
כל שנותר הוא לאתר את המקאלובים למיניהם, ובדיוק בשביל זה המציאו את הקונספט של מערכת סקאוטינג.
4. אבל חסר עוד פרמטר אחד קטן במשוואה - דקות משחק. זה לא רק עניין של להחתים צעירים, אלא לתת להם לשחק במאני-טיים. זו חוכמה קטנה מאוד להחתים שחקן צעיר, כשמחתימים בעמדה שלו עוד שני שחקני חיזוק ומעלים אותו למגרש בגארבאג'-טיים. בחצי הגמר שיחקו זה מול זה צ'ילדרס מאולימפיאקוס ו-ווסלי מפרטיזן. הראשון, שחקן NBA מוכח שמשחק ביוון תמורת 7 מליון דולר לעונה. השני, ילד בן 21 שזו עונתו השנייה בלבד בפרטיזן וביורוליג. התוצאה בנקודות מדד היא 14-20 לווסלי, וכמעט סנסציה.
תנו להם דקות, ואולי סנסציות יתרחשו באמת.