המקל והגזר של מושונוב

הומור, ועל כך יעידו גם ובעיקר המוצלחים שבקומיקאים, הוא מושג חמקמק מאין כמותו. מצד אחד, גורס כלל האצבע הוותיק ש"לא מספרים את אותה הבדיחה פעמיים". מצד שני, את "משרתם של שני אדונים" מספרים כבר למעלה מ-250 שנה, ופרצי צחוק לא חסרים בקהל.

אז מה הנוסחה? התשובה נעוצה כמובן במי מספר ובאיך הוא עושה זאת, הרבה יותר מאשר בתוכן ההלצה. כי בואו נודה, קומדיית הטעויות של קרלו גולדוני, שפורסת את מעלליו של המשרת התחמן טרופלדינו, המתמרן בין שני אדוניו באותו יום מועד לפורענות בוונציה, אמנם מקסימה בתמימותה, אבל יותר מאשר היא מצחיקה היא משמשת כר פורה להצחקה. יהיה מי שיאמר, כר פורה מדי, היות שלא פחות מאשר הזדמנות להשתמש בה, קלאסיקת הדל-ארטה הזו עלולה להפוך למלכודת דבש לאמני הקומדיה ליפול לתוכה ולאכזב את צופיהם גדושי הציפיות מסיבובים קודמים. קלאסיקות, מה לעשות, אינן ערובה להצלחה, ובאותה המידה שהן עשויות להיתפס כנוסטלגיות ומשמחות, הן עלולות לתפוס צורה ארכאית ומשעממת.

למרבה המזל, מי שנטל לידיו הבטוחות את חרב הפיפיות הזו הוא מוני מושונוב, שיודע דבר או שניים בלחיצה על כפתורי ההצחקה, ושמתייחס להומור ברצינות הראויה לו. מושונוב, הפעם בתפקיד הבמאי, שולט בשחקניו ביד ברזל, לא מותיר דבר ליד המקרה, אבל בד בבד מצליח לגרום לשחקניו לשדר לקהל קלילות הגובלת ברוח שטות מאלתרת.

איך הוא עושה את זה? פשוט מאוד, בשיטת המקל והגזר. הגזר בא בדמות החלטתו של מושונוב לפטור את שחקניו משימוש בחפצים במהלך ההצגה - מהלך שמשחרר להם את הידיים, כמו גם את הדמיון להתפרע על הבמה, להעיף צלחות וירטואליות ללא חשש ולהרים משקלים כבדים מנשוא בהינף יד. המקל הגיע בדמות סד הצלילים המוקפד שהוא מכתיב להם ביחד עם העורך המוזיקלי רן בגנו, שמתזמנים את ההצגה לפרטי פרטים ולא מאפשרים לשחקניו של מושונוב להזיז עפעף בלתי-מתוכנן. תיאום לא קל לביצוע, אבל אפקטיבי כשהוא מתבצע כהלכה.

דרור קרן חודר עמוק

לשחקנים נגיע ממש עוד רגע, אבל קודם יש להתעכב על המשתנה הנוסף במשוואת "משרתם של שני אדונים", שהופכת את ההצגה לערבה לאוזן הדיגיטלית, וזאת אף שמדובר בהתרחשות וונציאנית צפויה ושבלונית למדי מן המאה ה-18. המשתנה הזה הוא הנוסח העברי המצוין של נסים אלוני למחזה, המתובלן בעדכוני סלנג עכשוויים מטעם ההפקה הנוכחית: "אני מתחזקת", "בלעדיך אני חצי בן אדם", "יפה הכיפה" וכמובן שיש ה"טעות, טועים, טעינו" של הגששים. נוסח, שאם עוצמים עיניים, מתעלמים מהתלבושות הססגוניות ומהשמות האיטלקיים, אפשר להתבלבל בקלות ולסבור שמדובר בסיפור מקומי. לא תמיד זה מאוד מצחיק או מאוד מתאים לסיטואציה, אבל עושה את העבודה בכל הנוגע לטשטוש תחושת הזרות ולהתאמת הנוסטלגיה למאה ה-21.

ועכשיו לשחקנים. גולת הכותרת היא כמובן דרור קרן, שנכנס לנעליהם של יעקב בודו, ספי ריבלין ושמואל וילוז'ני, שגילמו את טרופלדינו בגלגוליו הקודמים בארץ. קרן עושה זאת באלגנטיות ראויה לציון, ומפגין, כמו במופע הסטנד-אפ האישי והמוצלח שלו, איכויות קומיות שקטות שחודרות עמוק. עוד בולטים לטובה נדב אסולין בדמותו של דוטורה לומברדי, ויניב ביטון, שעיצב את דמותו של סילביו עם כמויות ג'ל נכבדות בשיער ומזג חם, בהשראת הערס הארצישראלי המצוי, אבל פרט אליהם תצוגת המשחק רחוקה מלהרשים.

למזלם של השחקנים, יש להם את קרן על הבמה ואת מושונוב מאחורי הקלעים כדי לטשטש רגעים של בינוניות, ולהזכיר בגרסתם ל"משרתם של שני אדונים", שהומור לא חייב להיות וולגרי, גס רוח, פורנוגרפי ובהמי כדי להצחיק. יש גם נוסחאות אחרות.