ב-10 ליולי 1985 פרצה אחת השערוריות הימיות המתוקשרות. אוניה של ארגון גרינפיס תכננה להפריע לניסוי גרעיני שביצעה צרפת בדרום האוקיאנוס השקט. השירות החשאי של האחרונה ביקש למנוע את ההפרעה, על-ידי הטבעת הספינה בעזרת מוקשים.
מלכתחילה לא הייתה כוונה שמישהו ייפגע. המוקש הראשון היה אמור לפגוע בספינה ולאלץ בכך את יושביה להתפנות והשני נועד "לסיים את המלאכה", קרי לשלוח את הספינה "הטורדנית" למצולות. אלא שלאחר המוקש הראשון ופינוי האוניה, חזרו כמה מאנשי הצוות וצלם כדי לחקור ולתעד את הפגיעה. אז התפוצץ המוקש השני.
צרפת הכחישה קשר לאירוע וייתכן שהסקנדל היה נמנע אלמלא היו נתפסים שני סוכנים צרפתים בידי הרשויות המקומיות. אבל הם נתפסו. כך, הדבר הוביל לבסוף להתנצלות צרפתית, פיצוי כספי לניו זילנד וגרינפיס ולהתפטרות שר ההגנה הצרפתי. אגב, כנראה היה מעורב במזימה זו גם ג'רארד רויאל, אחיה של סיגולאן רויאל, לשעבר מועמדת לנשיאות צרפת.
שתי אופציות לא מלבבות
את ההקשר לסיפור הנוכחי - לא צריך להסביר. כמובן שאין שני מקרים דומים וכל השוואה, יש בה לגרוע במשהו מהדיוק. המשט שחיל הים הישראלי עצר הלילה, לא היה של ארגון מסוגו של גרינפיס, אלא של פעילים פוליטיים שנויים במחלוקת. מטרתו הייתה לזרוע סילופים והפרזות, במקום מאבק לגיטימי בהרבה למניעת ניסויים גרעיניים.
אבל יש גם דמיון. בשני המקרים הייתה תוכנית למנוע באגרסיביות משט שלא היה נוח למדינה, אבל לא סיכן את ביטחונה כלל, אלא היה הבעת עמדה פוליטית. ומה לעשות, עובדה זו נכונה גם אם עמדה פוליטית זו שקרית במידה זו או אחרת וגם אם המשט ביקש לעבור על החוק בכך שתכנן להיכנס ללא רשות למים טריטוריאליים של מדינה זרה. וכן, בשני המקרים התוצאה גם הייתה רווית דם.
סיפור המשט הנוכחי, יש להודות, מלכתחילה הותיר לישראל שתי האופציות שאינן מלבבות כלל. הרי גם לא היה מועיל לתדמיתה אם היא הייתה מאפשרת לספינות להמשיך, בדרך להפנינג עמוס פרופגנדה, שהאמת אינה נר לרגלי משמיעיה. אבל גם אם שתי האופציות גרועות, זו שנבחרה הייתה הגרועה יותר, והייתה כזו גם אם האירוע היה נגמר ללא הרוגים.
יש מקרים שבהם צריך להחליט ברגע ואין זמן לחשוב על הפתרון המועדף, כמו למשל כאשר קברניט מגלה פתאום שמולו ניצב קרחון. אבל לא זה היה המקרה. לישראל ניתנו מספר ימים לטכס עצה ולהגיע לפתרון טוב יותר (אולי כמו זה שמציעה עמיתתי, ליאת רון). עכשיו נותרנו עם סקנדל, שאת השפעותיו כנראה עוד לא התחלנו להרגיש.
עד הקרחון הבא
בצרפת, שר הביטחון סיים את תפקידו בשל מקרה דומה. לו היה ידוע אז מה שהתברר מאוחר יותר, שגם הנשיא פרנסואה מיטראן, היה מעורב בכך, ייתכן שגם הוא היה נאלץ להיפרד מכיסאו.
אבל בישראל שר הביטחון לא ישלם את המחיר, בוודאי לא ראש הממשלה. הרי בממשלת ישראל הקריטריון העיקרי להישארות בתפקיד, הוא השאיפה לשמור על שלמות הקואליציה.
לכן אלי ישי לא פוטר לאחר הסקנדל שעורר בעת ביקור סגן הנשיא האמריקני, ג'ו ביידן. לכן גם אהוד ברק ימשיך בתפקידו. וכך, ספינת השוטים, ששמה ממשלת ישראל, תמשיך לנוע, עד לקרחון הבא.