משט כנפי ההיסטוריה

סיקור ההשתלטות על המשט לעזה, ב' בבוקר, ערוצים 2 ו-10

טוב, אני לא באמת מתכוון להשוות בין הנסיבות שהוליכו אלפי פליטים ששרדו את מחנות ההשמדה לעלות על ספינה רעועה בניסיון להגר לארץ אבותיהם, לבין מהלך תקשורתי מתוחכם שנועד לחמם מחדש את הזיכרון הציבורי-עולמי שהחל לשכוח מדו"ח גולדסטון ומ"עופרת יצוקה". אבל ייתכן מאוד שמבחינה תקשורתית, ישראל סיפקה לממשלת החמאס את ה"אקסודוס" שלה, זאת שקו ישיר עוד יימתח בינה לבין המדינה הפלסטינית לכשתקום.

בעולם שבו חדשות הפכו לסוג של בידור, התרגלנו לצרוך אותן בשעות שנוחות לנו (אצל רוב הישראלים, בין שמונה לתשע בערב ובין ראשון לחמישי). גם גופי השידור השונים התרגלו לסטות מהתקן הזה רק במקרים של אירוע חדשותי גדול, אבל אין בכך כדי להסביר את המחדל שהותיר את האולפנים של ערוץ 2 וערוץ 10 עם מבזקנים טירונים ומנחי תוכניות הבוקר - לא בדיוק האנשים לטפל בסיקור משבר המשט לעזה.

הפרשנים גויסו בקלות, בעיקר מצד ערוץ 2 שהעלה לשידור טלפוני את משה נוסבאום, רוני דניאל ואהוד יערי, אבל מלבד לצטט מכלי התקשורת הערביים, גם הם גמגמו כהוגן.

וכך, כשנדרשים לדווח על משהו שלגביו אין מספיק מידע, נוצרים כמה משפטים מצחיקים כמו של נוסבאום למשל, שהסביר לצופים כי על הספינות השתלטו לוחמי העילית של צה"ל, השב"ס והמשטרה (ובהתאמה: שייטת 13, מצדה והימ"מ), בלי לשים לב שאת המשפט הזה לא היה יכול לנסח אפילו התועמלן הפלסטיני הממולח ביותר: יחידות העילית של זרועות הביטחון הישראליות עסוקות בהשתלטות אלימה על מה שנתפס בעיני כל העולם כמשלחת סיוע הומניטארית.

הטענה שלי כמובן אינה לחיילים. אלה מאומנים לירות כדי להרוג, וכל מי שמנחה אותם אחרת עושה להם (ולנו, שמצפים מהם לנצח) עוול גדול - אלא למי שלא צפה מראש את ההשפעה הדרמטית שעוד תהיה לתמונות הווידיאו שצילמו ושידרו אנשי הספינות הלילה, ובמסגרת דל"ת אמותיו של המדור: את העובדה ששני ערוצי הטלוויזיה הפופולריים ביותר בישראל הצליחו לשדר על הבוקר בעיקר מבוכה.

אין לה ארץ אחרת

"אני לא פיליפינה", הערב - ב' 22:00, יס דוקו

במקור תכננתי להקדיש לסרט המרגש הזה מעט יותר מילים, אבל אם לכרוך אותו באירועים אקטואליים, אפשר לומר שגם הוא משקף - בדרכו שלו - את חוסר הרגישות של "המערכת".

ואולי השייכות הזאת עושה עוול לסיפור שהיה חזק דיו גם בלי אימת הגירוש של העובדים הזרים?

מעשה בפריסל, ילדה עיוורת ממוצא פיליפיני שחיה עם אמה המאמצת, עובדת לא-חוקית, בישראל.

לכאורה זה היה צריך להיות סיפורה של אם שמגוננת על פני בתה מעולם שהוא גם כך מאיים דיו לילדה בת 6, לא כל שכן שמעמדה החוקי סבוך, לא כל שכן שהיא עיוורת.

אבל משהו ב"צבריות" הבוטחת של פריסל שאין לה ארץ אחרת גורם להיפוך תפקידים מוזר. וכשהיא שרה בעיניים עצומות לרווחה את "ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת", זולגות הדמעות מעצמן.