יש ברזיל, יש שוק שחור

אתה יודע שהמשחקים הרציניים של המונדיאל החלו, כששלוש מאות עיתונאים צובאים על דלפק הכרטיסים למשחק והמתנדבים המפוחדים קוראים לעזרה. זוהי שעת ה'ווייטינג ליסט' אליה רשומים רוב העיתונאים כבר חודשים ארוכים. אם עד כה מי שחיכה בסבלנות קיבל כרטיס, הרי שמרכז העיתונות לקראת משחקה הראשון של ברזיל באצטדיון "אליס פארק" ביוהנסבורג עמוס באנשים וצפוף כמו שאפילו במשחק הפתיחה לא היה.

ולא רק כל העיתונאים הברזילאים מגיעים. כל עיתונאי שנמצא ברדיוס של מאתיים קילומטר רשם לפניו את המשחק כמועד חובה. גם כמויות האוהדים בחוץ מותירות את כל השאר הרבה מאחור. מקומיים, אמריקנים, אוסטרלים: כולם אוהדי ברזיל, צבועים כהלכה ועטויי צהוב וירוק, עושים את דרכם לאצטדיון. למרות הקרחות הרגילות ביציעים, שכנראה פיפ"א לא מסוגלת להילחם בהן, לראשונה בטורניר הזה גם נתקלתי בשלטים "‏Need Tickets‏" ובקיומו של שוק שחור.

כי ברזיל, היא אחרי הכל ברזיל. בעצם היא לא. הנבחרת הנוכחית לא מזכירה את הקופקבאנה, את הסמבה והקפוארה, אלא מערבל בטון מתוחכם שתוכנן על-ידי מהנדסים גרמנים. כך מסתובב הכדור ומסתובב בין שחקני ברזיל עד שהוא נשפך קדימה במהירות. שיטת המשחק, הסביר לי ג'ילברטו סילבה‎ ‎בשיחה קצרה, היא גמישה ומתאימה עצמה ליריב. ברזיל מתאימה עצמה ליריב? מה קרה לגאווה הברזילאית? יותר מזה, פעם אימוני ברזיל היו פתוחים לכל מי שרצה להיכנס, לבוא ולראות. בכך שידרה ברזיל שהיא לא מפחדת מאיש. נבחרת ברזיל של היום סוגרת אימונים סודיים, דונגה לא מדבר עם התקשורת ומצמצם את האפשרויות של שחקניו לדבר עם עיתונאים ולתקשר עם הציבור שלהם שצמא למידע. לא מה שאוהדי ברזיל היו רוצים לראות.

עיתונאי ברזילאי מודיע לי חגיגית, שהוא "שונא את דונגה". באוטובוס למגרש מסכימים האוהדים שמסוגלים לדבר שניצחון של שיטת דונגה עלול להיות אסון לברזיל, אבל שלמרות הכל, הם יאהדו את ברזיל, כי הם לא יכולים אחרת. שאר האוהדים כבר לא מסוגלים לדבר, בקבוקי וודקה ריקים מסבירים למה. אז הם מתופפים על תוף פח ענקי, מחצצרים, מניפים דגלים והעתק של הגביע הנכסף. והם שרים. וואקה וואקה, אפריקה. עד שאחת היפהפיות שואלת, אם הם יכולים לשיר "שושולוזה".

מי שהזדמן לו לשמוע את השיר הזה באצטדיון יכול לדווח על צמרמורות שעברו על גוו. אחד ההמנונים החשובים והמרגשים שחוברו אי פעם. שושולוזה היא רכבת בשפת הזולו, והשיר שאומר "מהרו, עבדו, הרכבת באה. היא באה מדרום אפריקה" חובר על-ידי עבדים שהניחו את פסי הרכבת. את אותו השיר שרו העבדים, ולאחר מכן ה'עובדים' שהובלו למכרות הזהב והיהלומים, בזמן כניסתם למכרה, כך סיפר לי נהג האוטובוס על אביו הכורה. היום שרים אותו דרום אפריקאים בכל הזדמנות חגיגית, ואוטובוס שלם של אוהדי ברזיל קולניים בדרך למשחק בליווי תיפוף. כולל שני אוהדים ישראלים שבאו לראות את ברזיל, ואחרי יומיים ביוהנסבורג כבר למדו "שפה זה לגמרי אחרת ממה שכתבו בעיתונים".

***‏

אלמנט אחד הוא דווקא בדיוק כמו שהיה מצופה: הכאוס בתחבורה. הנהג מפטיר באנחה: "המשטרה חוסמת כבישים. במקום לעזור זה רק יוצר עוד פקקים. עדיף היה, לו היו פשוט נותנים לתנועה לזרום כבר היינו מסתדרים". וסיפור אחרון בסדרה "השאטל שאכזב": אחרי סאגת משחק הפתיחה, שוב היו קשיים להגיע לסוקר סיטי, הפעם למשחק בין הולנד ודנמרק. האוטובוס של נבחרת הולנד התברבר, כמו גם האוטובוס בו אני הייתי. רק ששלי יצא ממילא בשעתיים איחור, נתקע בפקק של מחפשי חניה, והגיע בסוף לצד הלא נכון של האצטדיון. סילוק מחסומים מהכביש ושכנוע בלחץ פיסי מתון, הביאו את הנהג להוביל אותנו למרכז התקשורת, בו חיכו לנו הכרטיסים. או כך חשבנו. מאחר והגענו רק עשרים דקות לפתיחה, לא היו יותר כרטיסים, שלנו ניתנו הלאה. יחד עם חבורה זועמת של עיתונאים בריטיים נכנסנו למשרדי פיפ"א במקום. אבל כרטיסים אין.

רק כשאחרי פתיחת המשחק נכמרו רחמיו של אלכס, קצין העיתונות של האנגלים, הוא הביא לנו את שני הכרטיסים האישיים שלו. את המחצית השנייה כבר הצלחתי לראות באצטדיון - ואני חייב לציין, שהאוהדים והאוהדות ההולנדיים היו הרבה יותר מעניינים מהנעשה על המגרש. נבחרת של בולי עץ מול הולנד עקרה ובלתי תכליתית. זה שדירק קאוט עוד התלונן על הגובה והחום בפני העיתונאים בסיום, רק הגביר את הרושם הנרפה של הנבחרת. חדשות טובות עבור ההולנדים: חזית קרה תקפה את דרום אפריקה והורידה את הטמפרטורות אל מתחת לאפס. אולי זה ישפר את הכדורגל.