מלכודת החרדים העצורים

לפעמים השאלה אינה איך לעצור חרדים או מי שלא יהיה ש"נגדנו", אלא איך לעצור את עצמנו

תגידו, לפעמים אתם שואלים את עצמכם מי יעצור אותנו? לא אותם, את האחרים, הפרועים, אלה ששוגים, אלה שאנחנו לא יכולים לסבול יותר - אלא דווקא אותנו. האם בכלל יהיה מישהו כזה?

לאחרונה נדמה שאנחנו נמצאים במירוץ כה מטורף, עד שאין לנו שום סיכוי לראות מה קורה מסביבנו. דבר אחד מלבה את השני, ואז התקשורת שופכת שמן על הכול כי היא מחפשת את הקוטביות ואת הקונפליקטים, כי זה מה שמעניין, כי זה דרמטי ועושה רייטינג, וכל העסק הזה בעצם הולך רק בכיוון אחד.

כשמפעילים טלוויזיה או קוראים עיתון בבוקר, קשה שלא לתהות - לאן בעצם אנחנו הולכים, ומי, מי לעזאזל יעצור אותנו, את החברה הישראלית. האם בכלל קיים מישהו חזק מספיק שיצליח? האם אדם אחד, או אפילו מפלגה אחת - דמיונית ומשובחת ככל שתהיה - תוכל אי-פעם לעשות את זה?

רק התאוששנו מפיאסקו המשט לעזה, ותראו מה הספקנו לעשות בשבוע קיצי מסכן אחד: החרדים מתפרעים ויוצרים חוקים משל עצמם בלי לראות שתכף, ממש מעבר לפינה, הכול יתפוצץ מעצמו, פשוט כי כבר לא יהיה מאיפה לממן את ההסדר הבלתי סביר שלהם עם המדינה הזאת.

דפדפו קצת הלאה, ותראו אישה שחטפה את הג'ננה ורצחה בדקירות סכין את שכנתה שהיתה בחודש השמיני להריונה. דפדפו עוד קצת ותראו הורים שמתעללים בילדיהם, גזענות, אפליה ושנאה לאחר, והמון אנשים שבכל יום פוגעים באהוביהם ואפילו אינם ערים לכך, ומספרים לעצמם שבעצם הכול מתוך אהבה. שהם עושים את הדבר הנכון, ולמעשה אין ברירה אחרת.

והפוליטיקאים שלנו? כן, את זה כולנו כבר יודעים מזמן. רובם ככולם מונעים מתוך מטרה אחת - לשרוד בעצמם. הם נושאים ב"תפקיד ציבורי", אבל שכחו מזמן מהי המשמעות של המונח הזה, או שאולי מעולם לא ידעו, כי הציבור... בואו נודה שהציבור הוא הדבר האחרון שמעניין אותם.

אנחנו חיים את חיי היום-יום שלנו ולרוב מתבוננים בהם מהצד בעיניים כלות, כאילו אין ביכולתנו לעשות דבר. מאשימים את ההנהגה שלנו, שנואשנו ממנה ומהדרך-לא-דרך שבה היא מובילה אותנו. למה הם לא עושים שום דבר? למה הם מזגזגים, מגמגמים, משקרים? למה זה מגיע לנו?

השאלות האלה בהחלט במקומן, אבל האם מדי פעם אנחנו מביטים במראה ושואלים את עצמנו למה בעצם גם אנחנו נוהגים ככה? הרי אנחנו לא באמת חייבים "להיות כמו כולם" ולהיגרר לתגובות רפלקסיביות כי אלה הנורמות, נכון?

בואו נגיד שכשהמצב נראה עד כדי כך מייאש, אין ברירה אלא להפוך אותו - פשוט להעמיד אותו על הראש. במילים אחרות - אם כל אחד מאיתנו ייקח אחריות רק על עצמו, אולי תהיה לכך השפעה מצטברת אחרת. אם כל אחד יעצור רק את עצמו, אחד על אחד, ויפסיק לפעול באופן אוטומטי כל-כך, בתלמים העמוקים שאותם הוא חורש ורק ממשיך שוב לחרוש עמוק יותר כשתגובת הנגד מגיעה ממול, דווקא יש מצב שמשהו ישתנה.

תחשבו מה היה קורה אם כל אחד היה מנסה לשנוא קצת פחות את אלה שהוגדרו כ"אויביו", מתוך הבנה שצריך שניים לכל טנגו. תחשבו מה היה קורה אם כל אחד היה מנסה לאהוב קצת יותר את אהוביו, מתוך ההבנה שאם זה לא "הוא" שמתחיל, אז אולי כדאי שאתחיל דווקא אני.

תחשבו מה היה קורה אם כל אחד היה מוריד טיפה את כף הרגל מדוושת הנקמנות, ומנסה לראות, אפילו רק לרגע, את המצוקה של האדם שמולו, ולא רק זו שלו. האם פני העם כפני ההנהגה שלו? אולי. אבל אין ספק שזה נכון גם להפך. כן, פני ההנהגה שלנו משקפים גם את פנינו שלנו, העם. כל אחד מאיתנו יכול להמשיך להאשים "אותם" בלי סוף, אבל אז זה רק ימשיך כך, ויילך ויגבר, וכבר באמת לא יימצא שום כוח בעולם שיוכל לעצור אותנו.

עוד לפני התפרעויות החרדים ביפו ולפני מה שהמשיך לקרות גם היום, צדק בן כספית כשכתב ב"מעריב" שבג"ץ היה צריך להתנהג כ"מבוגר האחראי" בנושא בית-הספר בעמנואל, במקום להשתמש בכוח הזרוע.

שימוש בכוח הוא ברירת המחדל הטבעית שלנו, רק שמזמן הפסקנו לקחת בחשבון שהוא רק גורר עוד שימוש בכוח כ"קונטרה" וחוזר חלילה, וכוח, בינינו, כבר היה לנו מספיק. כבר באמת שאין לזה יותר כוח, בכל המובנים.

כשחרדים מתעמתים עם המשטרה ועם החוק במדינה, אותו חוק שגם אומר שהיא מממנת אותם מאלף ועד תו, כשמתנחלים פוגעים בחיילי צה"ל שמחרפים את נפשם כדי לשמור עליהם, כשמיטב אנשינו הולכים ומשמיצים את שמה של ישראל בעולם ותורמים עוד יותר לשנאה כלפינו, כי הם מאמינים בלב שלם שבכך הם יוצרים "איזון" לקיצוניים - זה סימן שאף אחד כבר לא מבין. אף אחד כבר אינו רואה את הקוטביות המסוכנת שיצרנו כאן. זהו כאוס שאותו יצרנו כולנו, ועכשיו הוא רק ממשיך להזין את עצמו.

נדמה לנו שאנחנו מגינים על עצמנו, אבל זה בדיוק הפוך. אנחנו חייבים לעצור. לקחת צעד אחורה, בהכול, ולא משנה מהי העמדה הפוליטית, החברתית או המסחרית שלנו. התחרות והוויכוח הפנימי העבירו אותנו על דעתנו. אין לנו יותר כללים. כל אחד מאיתנו רואה רק את עצמו, ולרגע לא עוצר כדי להביט אפילו לרגע על אחרים.

התרגלנו להתנהג בהתפרצויות זעם אלימות, תמיד כתגובה למשהו קיצוני אחר, וזה נותן אולי פורקן רגעי - אבל בטווח הארוך רק מרע עוד ועוד את מצבנו. אז פלא שאין כבר מי שיעצור אותנו?

בקצב הזה, גם לא יהיה. המשיח הזה לא יגיע. זה יצטרך להיעשות בדרך אחרת. כל אחד מאיתנו ייאלץ פשוט להבין את זה, לקחת את גופו בידיים שלו, ולעצור בן אדם אחד: רק את עצמו.