העיקר שהסטטיסטיקה בועטת

ביום שהכדורגל הפך לספורט כל כך מתמטי, עטוף בתובנות כל כך פילוסופיות, אני איבדתי אותו

מהילדוּת אני זוכר את הריגוש והתרחבות הלב בפגישה הראשונה, בין אוהד צעיר לבין כר הדשא באצטדיון בלומפילד. את הירוק שממלא את כל שדה הראייה, את זווית התצפית בשחקנים שמוסרים, מגביהים, נוגחים ובועטים שלא מקבלים בטלוויזיה, את החוויה שבלראות משחק בלי ליווי מתמיד של קולותיהם של שדר ופרשן המלווים את מראה העיניים.

השנים חלפו, הריגוש נעלם, ובמונדיאל הנוכחי הוא התפוגג סופית. צר לי, כדורגל יקירי, אבל הפעם זה לא אני, זה אתה. כלומר, זה מה שהסטטיסטיקה מספרת. מתי הכדורגל הפך לספורט כל כך מנותח סטטיסטית, כמו היה משחק NBA או טניס? בטח לא בתקופה שבבלומפילד היו צועקים "הלו, לא באנו לראות אותך, ילד", בדרכך למושב על טריבונות הבטון.

מפתה לראות את המגמות הסטטיסטיות של הכדורגל, בטח בטורניר שמפגיש מדינות מכל העולם, ושחקנים המשחקים למען דגל הלאום ולא למען חשבון הבנק, כמשקפות איזשהן תובנות עמוקות יותר על מצב העולם. במובן הזה, הבצורת היחסית בשערים במונדיאל הנוכחי נראית כתוצר ישיר של המיתון העולמי בשנתיים האחרונות. העובדה שהאימפריות הגדולות קורסות בזו אחר זו - אנגליה לא מצליחה להעביר שתי מסירות, גרמניה וספרד מתמוטטות מול קטנות, צרפת מגדירה מחדש את מושג האפאתיות - בוודאי מסמלת את נפילת השווקים הגדולים, ההסתמכות על תעשיות כבדות או התפוצצות בועת הסאב-פריים איפשהו. פלא שאיסלנד לא העפילה למונדיאל?

אבל בינינו, כדורגל, אנחנו הרי יודעים שזה לא העניין. לא אכפת לי לראות משחק עם מעט שערים, אני לא שייך לאלה שמפנטזים על היום שלוח תוצאות בכדורגל ייראה כמו בהוקי קרח. אני גם לא מניח שהתיאום בין שחקני הנבחרות, שמתאמנים ביחד אולי שבועיים-שלושה בשנה, יכול להניב משחק שמזכיר את הקבוצות הבכירות בצ'מפיונס. אבל להתלהב מהאסתטיקה והתכליתיות של הבונקר הצפון-קוריאני? לעקוב בעניין אחרי כל איבוד כדור של שתי קבוצות שמבטלות זו את זו לאורך 90 דקות, ולהתלהב מהדרמה המטלטלת החבויה באפס אפס? אולי זה בכל זאת אני: טרם נסקתי לרמות פילוסופיות שכאלה.

אני מניח שברזולוציה יותר קרובה, מתגלות דרמות בקנה מידה אפי: ליאו מסי בדרכו להיות אלוף העולם בלי שנגע אפילו בכדור; וויין רוני נראה שוב כמו חוליגן שיכור יותר מאשר כמו שחקן כדורגל; כל הפנטזיסטים של המונדיאל מתרכזים, במפתיע, דווקא בנבחרת אלג'יריה; מראדונה ממשיך לחפש אנשים לחבק על הספסל הארגנטיני אחרי כל גול; ומי יהיה המאמן הראשון שיתפטר עוד במהלך הטורניר ויפתח את בורסת ההימורים על שם אברם גרנט.

במונחים של דרמות קולנועיות, בטח יש כאן חומר לכמה דרמות קורעות לב, או במקרה הפחות גרוע, לקומדיה של טעויות. אבל בחום הזה, אני יותר בקטע של הנאה נטו, לא משהו מזוכיסטי. סתם, כדורגל יפה, מאורגן, שיטתי, מסירות שמגיעות ליעד, וכדורי קרן שמדי פעם פוגשים מישהו מההתקפה, לשם שינוי.

בקטנה, כשאף אחד לא רואה, אני גונב. באמצע משחק (אפילו לא ממש חשוב בין מי למי) אני מעביר לסיטקום שהמכשיר הקליט אתמול בערב, בזמן ששודר משחק אחר. כל עשר דקות אני עוצר את ההקלטה, וחוזר להתעדכן ב"זמן-תוצאה", כפי שנהגו לומר בשירים ושערים, במיטב עדות הנוימן.

אפרופו דני נוימן, אם ימחקו מפס הקול של השידור את כל הפעמים שהוא אומר שפעולה כלשהי במגרש היתה "מקרית" - אנחנו נזכה לשידור נקי לגמרי מדיבורים, כמו פעם, בבלומפילד.