להוציא חוזה על אפרופים

החודש התקיים כנס של לשכת עורכי הדין באילת. השופט העליון, יורם דנציגר, הנחה מושב שעניינו פרשנות חוזים, והסביר מדוע פסק לאחרונה כי יש לפרש חוזים באופן המחזיר ללשון הכתובה של החוזה את מעמדה המכריע בפירוש חוזים. הנשיא בדימוס של בית המשפט העליון, אהרן ברק, התייחס למנחה בפטרונות, וכינה את דבריו של דנציגר "דברי הבל" ו"שליפה מהמותן".

כיצד קרה שברק, איש נעים הליכות, הגיע לביטויים לא ראויים כאלה, שעליהם אף טרח להתנצל אחר-כך? ואם ההין עתה לעלוב בפרהסיה בשופט עליון מכהן - עד כמה השליט, כשכיהן כנשיא, קיבעון מחשבתי על המערכת המשפטית כולה?

עשרות שנים ניתן בדיני החוזים משקל מכריע לנוסח הכתוב של החוזה. אנשים התווכחו, נשאו ונתנו, סיכמו, כתבו וחתמו. החזקה היתה שהתכוונו למה שהעלו על הכתב.

עם זאת, בפסק דין "אפרופים" קבע ברק בזמנו כי "חוזה מתפרש על-פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתוכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו... לא נדרשת כל בחינה מוקדמת אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו. שאלה זו תתבהר רק בסיומו של התהליך הפרשני".

צעצוע משפטי חדש

מה הן "הנסיבות החיצוניות"? הכוונה לעדים שיעידו וכן להתכתבויות ולמסמכים בנוסף לחוזה, שכולם יתנו רקע על "המטרות, היעדים, האינטרסים והתוכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים".

מדוע הצדדים בכלל נפגשו והתקשרו בחוזה, מה העגה הטכנית הנהוגה בענף שבו נעשה החוזה, מה הנוהג הקיים בין סוחרים העוסקים בתחום, מה הניע כל אחד מהצדדים להתקשר בחוזה, ועוד כהנה וכהנה נסיבות המתארות את השתלשלות הדברים מעבר למה שניתן ללמוד מלשון החוזה כשלעצמה.

ההצעה שובת לב. על מנת להגיע לאמת המלאה אין להסתפק בלשונו הברורה והחד-משמעית של החוזה, אלא יש ללמוד גם מה היו נסיבות עריכתו. לאור לימוד הנסיבות, במקרים שייראו לבית המשפט ראויות, יש להתעלם מהלשון הכתובה והברורה של החוזה, ולהודיע לצדדים במסגרת פסק דין כי להבנת השופט, החוזה שאליו התכוונו אינו זה הכתוב שעליו חתמו, אלא החוזה שאותו מסיק השופט גם מהנסיבות. לכאורה, עשיית צדק יותר נכונה.

ברק התבטא כי כשופט, "פרופורציות" הן מקצועו. אכן נושאים של מידתיות ואיזון יחסי בין ערכים מתנגשים הן מלאכת יומו של שופט. על אותו משקל אומר כי "ספק סביר" ו"נסיבות" הן מקצועי שלי. עורך דין עוסק פעם אחר פעם ביצירת ספק סביר, ובעקבות הלכת אפרופים, אף תוך שימוש ב"צעצוע המשפטי" החדש - "הנסיבות החיצוניות".

ויתור על זכויות

במציאות, ההנחה - שלפיה הנסיבות יוצגו כהווייתן ממש כמו בתרגיל אקדמי באוניברסיטה, והשופט יארוג מכלל הנסיבות ולשון החוזה פסק דין צודק באשר לאופן שבו יש לפרש את החוזה - היא הנחה נטולת יסוד. במציאות, הנסיבות הן עניין גמיש ונזיל.

במהלך הכנת המשפט יתברר בדיעבד כי הנסיבות ילבשו ויפשטו צורה, יעוצבו, יילושו ביד האומן (או הרשלן) של הפרקליטים העוסקים בדבר ולקוחותיהם, איש-איש לפי מידת כישרונו והגינותו. אין תביעה חוזית שאינה בת-תביעה, ואין שום תביעה חוזית שלא ניתן לייצר הגנה כנגדה. כמעט אין תיק חוזי אבוד!

ואם יתמה הקורא: הכך ינהגו הפרקליטים ובעלי הדין?! אזכיר כי בבסיס הלכת אפרופים - שלפיה תמיד (ואני מדגיש: תמיד) יש לבחון את הנסיבות, גם אם לשון החוזה ברורה - טמונה גם הנחה הפטרנליסטית, שלפיה יש להחזיק את עורכי הדין שניסחו את החוזה, תמיד, ככאלה שלא עשו מלאכתם כהלכה, וגם אין לסמוך על הצדדים לחוזה שהנחו את עורכי הדין, קראו את החוזה וחתמו עליו.

כיום, גם כאשר עוסקים בתביעה שעניינה חוזה שלשונו ברורה לחלוטין, די בכך שהוגש כתב הגנה המתאר נסיבות חיצוניות כלשהן, שמכוחן אין החוזה הכתוב והחתום משקף את אומד דעת הצדדים - וכבר מוטלת על השופט החובה לקיים משפט ולשמוע עדים.

הליך זה נמשך שנים. לעיתים הצד החלש והצודק מתפשר, מאחר שאינו יכול לשאת בעינוי הדין, בהתמשכותו של ההליך ובעלויות הכספיות הכרוכות בו. מה עוד שגם אם ינהל את המשפט עד תומו - מי לידו יתקע שהשופט יאמין דווקא לו ולא לצד שכנגד ולעדיו, שיתארו את הנסיבות שמכוחן יש לסטות מהלשון הכתובה של החוזה?

בירור עובדתי הוא מלאכה קשה, לא מדויקת ולעיתים משמימה. הלכת אפרופים ממיטה את הצרה הזו של בירור עובדתי מייגע, שלעיתים נמשך שנים, בכל מחלוקת שעניינה פרשנות חוזה.

ההלכה מגדילה את הסחבת בבתי המשפט, מעצימה את עינוי הדין, מייצרת אי-ודאות באשר לתוצאת המשפט, וגם מולידה פשרות וויתור על זכויות חוזיות בשל חוסר היכולת לעמוד בעלויות הנפשיות והכספיות של אכיפתן. למותר לציין כי הצטברותם של עניינים אלה אף מגבירה את חוסר האמון של הציבור במערכת המשפט.

הגנה על המורשת

כדי להמחיש הדברים אביא כאן פרפרת קטנה מהחיים, אחת מיני רבות. מעשה בתיק נגד נוכל, שחתם על מסמך מפורש שבו התחייב להחזיר סכום כסף בצירוף ריבית בתאריך נקוב. כשהגיע המועד, לא שילם. כשהוגשה נגדו תביעה, נטענו בשמו "הנסיבות החיצוניות". לאור תיאור הנסיבות, נאלצו המלווים להתדיין מול הנוכל במשך 5 שנים (!) עד למתן פסק דין, וזאת עוד קודם שהגיעו להליך ערעור.

אך בכך לא הסתיים העניין. בפתיחת המשפט הוטלו עיקולים על נכסי מקרקעין של הנוכל. לאחר 5 שנים, כשניתן פסק הדין, נעשה ניסיון לממש את העיקולים, והנה בהסתמך על הלכה נוספת מבית מדרשו של ברק, שלפיה גם אם חוזה לא נרשם בלשכת רישום המקרקעין (הערת אזהרה) עדיין הוא גובר על עיקול מאוחר שכן נרשם - "נולד" לפתע חוזה ישן שעליו חתם כביכול הנוכל עם צד ג', שגם הוא "צדיק" לא קטן, שלפיו העביר אליו הנוכל את זכויותיו באותם מקרקעין קודם שניתן צו העיקול.

בעלי הדין נאלצו אפוא לנהל משפט חדש, שנמשך מספר שנים נוספות, כדי לאכוף את עיקוליהם. למזלם, הם אנשים שהפרוטה מצויה בכיסם. אך מה היה עושה מתדיין רגיל? כנראה מרים ידיים ומתפשר.

אני מקווה שלא ירחק היום שבו ההלכה הפסוקה תחזיר ללשון החוזה את מעמדה המרכזי, שבחינת נסיבות חיצוניות תיעשה ברשות, ובמקרים מסוימים ולא כחובה בכל תיק, כך שנוכל ביתר דיוק לומר לבעל דין מה הם סיכוייו בבואו לשקול הליך משפטי חוזי - וכך יפחת מספר ההליכים שינוהלו, ההליך השיפוטי יהא קצר ויעיל יותר, וננהל ויכוח על שאלות משפטיות מרכזיות שלא מתוך אמוציות המכוונות להגנתה של מורשת.

* הכותב הוא נציג לשכת עורכי הדין בוועדה לבחירת שופטים.