לפני שבועיים הציגה המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) נדבך חשוב בתוכנית החומש שלה להשבחת (או אם תרצו, להצלת) ההשכלה הגבוהה בישראל. מדובר בפרויקט להקמת מרכזי מצוינות ומחקר צמודים לאוניברסיטאות, כשכל אחד יתמחה בנושא אקדמי ומדעי אחר, במטרה לשאוב בחזרה חלק מהמוחות שברחו לחו"ל.
הכול טוב, יפה ואף מומלץ, אבל בדיון בוועדת החינוך נוצר ויכוח על שפת ההוראה במרכזי המצוינות הללו. פרופ' הלל ברקוויא מהאוניברסיטה העברית גרס כי כדי להצטיין במחקר יהיה צורך בלימוד גם בשפה האנגלית. יו"ר הוועדה, ח"כ זבולון אורלב (הבית היהודי), טען מיד כי "כל חתני הנובל שלנו למדו ולימדו בעברית, וזה לא מנע מהם להצטיין".
פרופ' ברקוויא עמד על שלו: "אם אתה רוצה להביא אנשים מהעולם, אתה חייב ללמד באנגלית". אורלב לא נכנע: "היה פה ויכוח איזה מוסד ותיק יותר - הטכניון או האוניברסיטה העברית. אני טענתי שהעברית הוקמה קודם כי בטכניון לימדו בגרמנית. האם אתה מציע לחזור לזה? לפתוח פה מאבק שפות?".
לא התכנסנו כאן כדי לבחור צדדים, אבל מספיק להעיף מבט בהצעתו של פרופ' ברקוויא בראי אחד הדירוגים האקדמיים החשובים בעולם, זה של מגזין החינוך וההשכלה Higher Education מבית טיימס.
לעורכי הדירוג, שאותו מובילים שמות כמו הרווארד וקיימברידג', דווקא כן אכפת משפת ההוראה והלימוד. 5% מהציון הניתן לכל אוניברסיטה מתייחסים למספר חברי הסגל הבינלאומיים שלה ו-5% נוספים מתייחסים למספר הסטודנטים הבינלאומיים.
בישראל אמנם יש כמה תוכניות לימודים באנגלית, לטובת סטודנטים ומרצים מחו"ל, אבל אם הממשלה רוצים לקדם את האקדמיה, כדאי להביא בחשבון את הקריטריונים הללו - גם אם הם יבואו על חשבון אידיאולוגיה ציונית.