בשבוע שעבר הוחלט על עריכת הניסוי המאקרו כלכלי הגדול מאז ומעולם. חשיבות הניסוי הזה עבורי, ככלכלן, דומה לחשיבות הניסוי במאיץ החלקיקים בז'נבה לבחינת תחילת היקום עבור הפיסיקאי. אני מדבר על תוצאות וועידת הפסגה של 20 המדינות "החשובות" בעולם (המכונות ה-20G), שהסתיימה השבוע בטורונטו, קנדה. אף אחד מאתנו לא ממש מבין מה כל כך מיוחד באוסף של 20 מדינות, שמחציתן עניות מאוד ומחציתן עשירות מאוד (טורקיה, "ידידתנו", לצידה של ארה"ב, ארגנטינה לצידה של ספרד, ברזיל לצידה של גרמניה, מקסיקו לצידה של איטליה, והודו, סין, רוסיה ואינדונזיה ועוד כמה שאיני זוכר). ואכן, שום דבר חשוב לא הוחלט בוועידה זו, ולכן לא מודעים לה כלל. טוב שכך.
אולם בוועידה זו עמדו זה מול זו נשיא ארה"ב, ברק אובמה, וקנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל. האחד מייצג את ארה"ב, עם תוצר של 14 טריליון דולר וגירעון של 10% בתקציב המדינה, והשנייה - "הפטרונה" על גוש האירו, שלה תוצר של 12 טריליון דולר, וגירעון של כ-10% תוצר.
אובמה רוצה להגדיל את ההוצאות הממשלתיות כדי לעודד את הכלכלה. בדיוק כמו במשנתו של הכלכלן הבריטי הנודע, ג'ון מיינרד קיינס. נשיא ארה"ב טוען שגירעון זמני אינו קריטי, ואחרי שכלכלת ארה"ב תתאושש (תואץ הצמיחה) בזכות הגידול בהוצאות הממשלה (גידול בביקושים), הצריכה הפרטית וההשקעות של המגזר העסקי יגדלו. כך גם תגדל התעסוקה, ואז יהיה ניתן להקטין את ההוצאה הממשלתית, תשלומי המיסים יעלו והגירעון יצטמצם.
הגברת מרקל (דוקטור לכימיה) שמה את מבטחה במשנתו של הכלכלן היהודי-אמריקני מילטון פרידמן - חתן פרס נובל לכלכלה, ומייסד האסכולה המוניטאריסטית. הקנצלרית מתנגדת למדיניות אנטי מחזורית, ורוצה לצמצם את הגירעון הממשלתי בכל עת, גם בזמן נסיגה כלכלית. זה היה הוויכוח הלוהט בוועידה.
גם ראש ממשלת בריטניה, דיוויד קמרון, נחלץ לעזרתה של מרקל, כאשר הוא מתנגד לקיינס הבריטי ותומך בפרידמן האמריקני. כפי שהיה צפוי, אף אחד לא שכנע אף אחד. הפרידה לוותה, כרגיל, בתמונת מחזור של כל ה-20, שלאחריה כל אחד הלך לדרכו, ולתורתו.
מי ינגן כינור שני?
כך, מבחינתי, החל הניסוי הגדול מכולם. שני גושי הענק הללו דומים מאוד בעוצמתם, הן בגודל כלכלתם והן בכמות אוכלוסייתם. שתי הכלכלות מפותחות מאוד, אם כי התוצר לנפש בארה"ב גבוה בכ-40% מעל זה של גוש האירו (בארה"ב מעל 45 אלף דולר לנפש, לעומת כ-32 אלף דולר בגוש האירו). לכן לגוש האירו לא יהיה קשה יותר לצמוח.
תוצאות ניסוי ענק זה תהינה מדידות - הגידול בתוצר המקומי. כדי שהמדידה תהיה אמינה, כדאי שתתבצע לאורך שלוש שנים רצופות: 2010-2012. כדי להיות הוגנים, המדידה צריכה להיות בגידול בתוצר לנפש. זאת מכיוון שאוכלוסיית גוש האירו גדלה רק בשיעור של כ-0.2% לשנה, לעומת גידול שנתי של 0.7% באוכלוסיית ארה"ב. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית שתהליך כה ברור קורה. אין ספק שלכל קבוצה יהיו הסברים, אולם קשה יהיה לסתור את התוצאות.
המדהים הוא שגוש האירו היותר סוציאליסטי לאורך שנים, נוקט עתה במדיניות קפיטליסטית טהורה, וארה"ב מעוז הקפיטליזם, נוקטת במדיניות פתוחה יותר (קיינס זה לא סוציאליזם). לי, ככלכלן, יש את האמונה והביטחון (למרות שכולנו מודעים לבעיית אי הוודאות השוררת בעולם), שהמדיניות הכלכלית האמריקנית היא הנכונה למשבר הנוכחי. אם ארה"ב אכן תתמיד במדיניותה, אני חושב שהיא תנצח, ואפילו בנוק האוט. כלומר, ביחס של פי שניים ויותר.
שיעור הגידול השנתי הממוצע לנפש בארה"ב לשנים 2010-2012 צפוי להיות כ-3% לשנה, בעוד ששיעור הגידול לנפש בגוש האירו צפוי לעמוד על פחות מ-1.5% לשנה. נראה לי שהאינפלציה בשני המקרים תהיה נמוכה, ושהגירעון האמריקני בשנת 2013 יהיה דומה לגירעון של גוש האירו. אולם, שיעור האבטלה בגוש האירו יהיה כנראה גבוה משמעותית מזה של ארה"ב.
אם אכן כך יהיה, יירגע במקצת הוויכוח האמוציונאלי עתיר השנים בין המוניטאריזם הפרדמני לגישה הקיינסיאנית. לדעתי, סבירות גדולה שהתוצאות תהינה חד משמעיות. הכלכלה האמריקנית היא זו שתוביל את הכלכלה העולמית, כפי שעשתה גם לאחר מלחמת העולם השנייה. אירופה תהיה "כינור שני", כמו שהייתה ב-60 השנים האחרונות. זה נוח להם.
האיטלקים ינוחו בצהרים, היוונים ימשיכו לשתות אוזו והצרפתים ייקחו חופשת סקי ארוכה יותר בהרי האלפים. מבחינתם, הם לא ממהרים לשום מקום. מצבם נראה טוב למדי. אולם האמריקנים ממשיכים להיות "רעבים". זוהי מדינת הגירה, ולכן הם ידחפו קדימה בקצב מהיר יותר מהאירופאים, כפי שעשו מאז שנטשו את יבשת אירופה לטובת העולם החדש.
בין קיצוץ להרחבה
הנושא טעון מאוד גם מהבחינה הפוליטית. אלה הנמצאים ימינה למרכז תומכים בקיצוץ, ואלה שנמצאים שמאלה למרכז תומכים בהרחבה. ההבדלים נעוצים, בין השאר, בהשקפה לגבי תפקידה של ממשלה במשק מודרני. נכון לעכשיו, אירופה ברובה הפכה לימנית/ שמרנית (סרקוזי, ברלוסקוני). גם בריטניה שמרנית (קמרון), ורק הגברת מרקל נמצאת שמאלה מהמרכז - סוציאל דמוקרטית. עם זאת, אני מבין היטב את הגברת מרקל. היא מאוד רוצה צמצום בגירעון הממשלתי של יוון, פורטוגל, ספרד, איטליה והאחרות. היא יודעת שאחרת גרמניה תהיה זו שתצטרך לממן את המדינות האלו, והיא אינה חפצה בכך.
גוש האירו הוא עדיין לאומיים שונים, שכל אחד דואג קודם כל לעצמו. הגוש הינו קואליציה, וככזו הקשרים המחזיקים אותו חלשים יחסית לארה"ב, שהיא פדרציה. לכן, פחות חשוב לגרמניה צמיחה של מדינות הגוש, הרבה יותר חשוב לגרמניה היציבות של אותן מדינות. גרמניה לא רוצה את הנטל של מדינות הגוש, אבל היא מאוד רוצה את השווקים של מדינות הגוש. לכן גרמניה היא האינטרסנטית הגדולה ביותר להמשך קיומו של גוש האירו, והיא כל כך חזקה כלכלית, שסביר שהיא תצליח לממש רצון זה לאורך זמן.
המצב בארה"ב שונה, כאמור, לחלוטין. הנשיא הוא של כולם. השלטון הפדראלי חזק מאוד: הוא גובה מסים, מוציא הוצאות, מחוקק, שופט, ומבצע. האידיאולוגיה של בארק אובמה היא חברתית ליברלית, אבל הבסיס הוא קפיטליסטי. בשיטת האיזונים המעולה של הממשל אמריקני (קונגרס מול הנשיא), נראה שהמדיניות תהיה ראויה.
אובמה נסמך על שני כלכלנים מקצועיים, מהשורה הראשונה, שאינם מהאסכולה המוניטאריסטית של פרידמן: פרופ' לארי סמרס, נשיא אוניברסיטת הרווארד לשעבר וראש היועצים הכלכלים של אובמה, ופרופ' בן שלום ברננקי מפרינסטון, יו"ר הבנק המרכזי. לשניהם ניסיון רב בממשל (סמרס היה שר האוצר של ביל קלינטון), שניהם כלכלנים מבריקים, ושניהם יושבים בשני הצמתים הכי חשובים של הכלכלה האמריקנית, ומשלימים האחד את רעהו. נראה לי, שהם יעשו את העבודה טוב יותר ואלגנטי יותר מכול קודמיהם.
ולסיכום, בחודשיים האחרונים, רמת אי הוודאות והפסימיות בכלכלה האמריקנית שוברת שיאים. וזאת למרות שכולם יודעים שלשנות כיוון ולעבור מהתדרדרות מסוכנת לצמיחה מואצת, זהו תהליך ארוך יותר ככל שהכלכלה גדולה יותר. תקופה של שנתיים (מספטמבר 2008) נראית אולי ארוכה גם לכלכלה גדולה, אבל בשנתיים אלו נעצרה הנסיגה. כבר לפני כשנה החלה צמיחה בקצב של כ-3.5%, אם כי הגיוני שהאבטלה עדיין נשארה גבוהה ומחירי הבתים עדיין לא עולים (לא צרכים לעלות).
ייקח כנראה עוד שנתיים עד שהטראומה של 2008 תחלוף לה, ו-4 שנים לתיקון משבר כה קשה שהתפתח במשך כ-10 שנים זו לא תקופה ארוכה בכלל. יתכן ש-4 שנים זה נצח בשוק ההון שהתרגל לפרקי זמן קצרים ביותר, ולכן נשמעת ביקורת על המדיניות הכלכלית האמריקנית שעדיין "לא סיפקה את הסחורה".
הכותב הוא יו"ר מודלים כלכליים ומודלים שוקי הון