מחזה טוב שקצת הולך לאיבוד

שולחן, שני כיסאות, רק אחד מהם בשימוש. יושבת עליו ורד (לימור גולדשטיין), מתורגמנית בהוצאת ספרים, שחיה בגפה ומתקשה לסגור את החודש. רגליים יפות יש לה, לורד, וגם יש מי שיודעים להעריך אותן.

מחד, הבוס שלה, המו"ל שמואל כץ (נסים זוהר), רודף שמלות מן הזן הדוחה ביותר, שמנסה לפתות אותה אל הפנטהאוז רחב המימדים שלו, באמצעות בקבוק יין ושלל חיוכים מזויפים. מאידך, דימה (אלון דהן), עולה חדש מרוסיה, סנדלר שלא מרוויח די בכדי להרשות לעצמו חדר, ונאלץ לשכור את החלל שמתחת לשולחנה של ורד ולהתגורר בו.

אל החלל הזה הוא מפתה את ורד להצטרף: הוא טורף לה ביצים על גזייה מתחת לשולחן, מפנק אותה בוודקה, מצחצח את נעליה ומקנח בפוט-מסאז' מפיג מתחים, כיאה לג'נטלמן שנשבה.

דילמת ה"לחיות באושר או בעושר" מונחת על השולחן ומתחתיו. לא צריך להיות אורקל בכדי לנחש, שלא בחלל בעל הפוטנציאל הנדל"ני תיבחר ורד להניח את רגליה החטובות, אלא בזה שגם דחוס מתחת לשולחן נותר אינסופי במרחביו.

את "חורף מתחת לשולחן" כתב הרדיקל הצרפתי יליד 1938 רונלד טופור ב-1994, שלוש שנים לפני מותו. טופור - המתואר בתוכניית ההצגה כמי אשר התמחה ב"הומור גרדומים" - רקם סאטירה חברתית נוקבת על תת-התנאים והצביעות שבהם מתקבלים מהגרים במדינות נאורות בעיני עצמן.

הסאטירה הזו אמנם נכתבה לעיניים אירופיות, אבל מחזיקה בסוג של אמת מוחלטת וגלובלית, שנכונה גם לישראל מודל 2010. על אחת כמה וכמה בימים שסוגיית מהגרי העבודה, על ילדיהם, זוכה לסיקור בפרופיל גבוה.

המינוח "סוג של אמת מוחלטת" אינו נמצא כאן במקרה. ורד מתקשה למצוא מילה מדויקת שתתרגם את המילה "איסטינה" בספר שהיא מתרגמת, וזו אחת האופציות שמועלות על הבמה. יש בקושי הזה לדייק בתרגום לא מעט מן האירוניה גם בהסתכלות רחבה יותר.

כמו ורד, גם אלינור אגם בן-דוד, שביימה במסגרת פרויקט הבימאים הצעירים של הקאמרי, קצת הלכה לאיבוד בתרגום והתקשתה למצוא את האדפטציה המושלמת של המחזה של טופור למונחים ישראליים. את ה"איסטינה" שלה.

מעבר לכך שקצת מצחיק לדבר על ישראל במונחים אירופיים של "להעביר את החורף", הקושי המרכזי מתקבל כתוצאה מהחלטתה להפוך את דמות המהגר, שחי כמו חיית מחמד מתחת לשולחן, לעולה חדש מרוסיה. החלטה שאמנם מאפשרת לאלון דהן לגלם רוסי אותנטי באופן מעורר השתאות, וגם לזבולון מושיאשווילי לקפץ במבטא חביב, בדמות החבר גרישה, שמצטרף אליו בחלל התת-שולחני.

אבל זו גם החלטה שפוגמת באמינות הדמויות ובאקטואליות שלהן, ומקהה את העוקץ החתרני הטמון במחזה. זה שנוגע בעצב הרגיש של דריסת מהגרים בחברה ברגל גסה, ובדחיקתם אל המקום אליו דוחקים את הפחדים כולם .

עולה חדש הוא אמנם גם מהגר. אבל כמי אשר נהנה מסל קליטה ונוחת כאן במטוס אל-על בעידוד המדינה, דמותו רחוקה מאוד מזו של מהגר העבודה למדינות המערב, שמחפש אחר אופק כלכלי טוב יותר, ואשר אינו מחזיק בזיקה מכל סוג שהוא לחברה אליה הוא הגיע. במילים אחרות, עולים אינם עובדים זרים, ואין הם נושאים עמם את קונפליקט הזרות בכל הנוגע לאינטראקציה עם המקומיים, זולת אולי המבטא שבפיהם.

זו הסיבה שבסופו של דבר, כאשר נחתמת ההתאהבות המשוחקת היטב בין ורד לדימה, אף אחד בקהל לא באמת נופל מהרגליים. הוא הרי אחד משלנו, דימה החביב, ועוד מעט כבר יהיה לו כרטיס חבר במועדון. הוא לא סיני, תאילנדי או פליט אפריקאי חלילה. אפשר לישון בשקט בבתינו הבורגנים ולחייך בסיפוק למראה הקומדיה הרומנטית שהתפתחה לנו מתחת לאף. האהבה שוב ניצחה.

אני מרשה לעצמי לנחש שאם במקום דימה היה נמצא מתחת לשולחן זר אמיתי - שחור או מלוכסן - כזה שבאמת מעורר קונפליקט וצובט, התחושה הייתה מתקתקה פחות ומשמעותית יותר.

"חורף מתחת לשולחן", מאת: רולנד טופור, תרגום ובימוי: אלינור אגם בן-דוד, תיאטרון הקאמרי