בטור הקודם עסקנו בממד המשפטי של תניית אי-תחרות בהסכם פרישה של עובד - היינו התחייבות של עובד שלא להתחרות במעסיקו הקודם. בטור זה נמשיך לשפוך אור על הסוגייה ועל אופן תפיסתה בעולם המס.
מתי תוכר ההתחייבות לאי-תחרות כתמורה למתן פיצויי פרישה לפי הסכם פרישה בין עובד למעבידו?
סוגייה זו נידונה בפרשת איזוטסט (עב (ת"א) 6191/03 איזוטסט בע"מ נ' שמעון מיכאלי), שם דובר על עובד של חברת איזוטסט שפוטר אחרי 10 שנים. במסגרת הסכם הפרישה שלו הופיע סעיף המתנה את קבלת פיצויי הפיטורים באי-התחרות בחברה. בית המשפט אישר את התניית אי-התחרות בנוגע לפיצויי פיטורים המשולמים מעבר למגיע לפי חוק.
בית המשפט העניק למעשה את חופש הבחירה לעובד: אם ירצה - יוותר על פיצויי הפיטורים שאינם מגיעים לו, ובתמורה הוא לא יהיה מוגבל; מצד שני יכול העובד להסכים לתנאי שקבע המעביד - אך במקרה כזה חסומה בפניו הטענה כי ההגבלה נוגדת את תקנת הציבור.
כיצד יש למסות את מרכיב הפיצוי בגין התחייבות לאי-תחרות? הדיון סביב סוגייה זו מתנהל כשקיימות בפנינו שתי דרכים למיסוי כספים אלה:
1. האם כספים אלה נחשבים לפיצויי פיטורים, החייבים במס לפי שיעור המס השולי שחל על העובד?
2. האם כספים אלה יסווגו כתמורה בגין "נכס" כהגדרתו בפקודת מס הכנסה, שחייבת במס של 20% על רווח הון?
כמקובל בדיני המסים קיימת הבחנה בין הכנסה פירותית להכנסה הונית. הבחנה זו יפה גם לעניין סיווג התקבולים שמקבל העובד עבור התחייבותו לא להתחרות במעסיקו הקודם.
ההגדרה של "נכס" בסעיף 88 לפקודה מתחילה בצמד המילים "כל רכוש", והמשך הסעיף קובע "כל זכות או טובת הנאה ראויות". בפרשת AES System Inc נקבע כי "אינטרס שני שיש להתחשב בו הוא העובד עצמו. עבודתו היא רכושו, החומרי והרוחני". לכן, הזכות של העובד להתחרות בחברה ממנה הוא פורש מהווה "נכס" לעניין הוראות סעיף 88.
קביעה זו מתבססת על העובדה כי ויתור על הזכות להתחרות מקבלת מעמד של אובדן מקור הכנסה, השקול למכירת נכס הון.
זכות ראויה
בפרשת צבי אברך נסב הדיון סביב "מהי זכות ראויה?". אברך היה בעל מניות בחברה, ובמשך השנים כיהן כמנהל וקיבל שכר חודשי. כתוצאה מסכסוכים פנימיים בחברה הוא פוטר.
בתמורה לביטול תביעת הפירוק שהגיש נגד החברה, קיבל ממנה אברך סכומים בגין שכר עבודה שהיה בפיגור ופיצויי פיטורים. רשויות המס ניסו לטעון כי הסכומים עבור ביטול תביעת הפירוק הינם תוספת של פיצויי פרישה, שאינה פטורה ממס, או לחילופין - שיש לראות סכום זה כרווח הון החייב במס.
בית המשפט פירש זכות ראויה כזכות שיכולה להיות זכות בלתי חוזית או זכות שניתנת לאכיפה על-ידי תביעה.
החלת פרשנות כזו על "נכס" בהקשר של הסכומים המשולמים לעובד בגין הגבלת עיסוקו, וכשהוכח כי יש קשר ישיר בין הסכומים המשולמים לעובד לבין הטלת מגבלות על עיסוקו, מאפשרים לדעתי החלת כללי מס רווח הון על פיצוי בגין אי-תחרות.
* הכותב הוא עורך דין מומחה לדיני מסים, עובד לשעבר ברשות המסים. המאמר אינו מהווה תחליף לייעוץ פרטני.