עת להרוג, עת לצחוק

הצגת פרינג' נועזת ואנרגטית המפתיעה את הצופה בכל רגע עם שיאים חדשים של נבזות, סרקזם וזעם

לפעמים צריך להתגבר על היצר ולהפגין איפוק אירופי קלאסי. זה לא המקרה. צמד המילים קצב רצחני מקבל משמעות חדשה בקומדיה השחורה והמאוד משחררת ומהנה "מר קולפרט", המוצגת במסגרת העונה הגרמנית של תיאטרון תמונע.

הצגת פרינג' נועזת ואנרגטית שנעה על התפר שבין המופרע למשוגע, ואשר מצליחה להפתיע את הצופה בכל רגע עם שיאים חדשים של נבזות, סרקזם וזעם שאליהם מגיעות הדמויות, בדירה היאפית התמימה למראית עין בעוד ערב ברלינאי שגרתי.

"מר קולפרט" הוא מחזה שדן בתרבות הריק האופפת את שנות ה-2000 המערביות. יוצרו, המחזאי הגרמני הצעיר דויד גיסלמן, מצליח לעשות על הבמה את מה שקוונטין טרנטינו עושה על המסך הגדול: לגרום לצופיו ליהנות מחוויה בלתי מוסרית בעליל, הכוללת גלוני דם הניתזים לכל עבר וגופות הנערמות ללא סיבות ממש מוצדקות; ובו-בזמן גם לעורר בהם את המצפון המוסרי ותחושת הביקורת העצמית המלווה במחשבות שלא נוטשות אותם למשך רגעים ארוכים לאחר שהמסך המדומה יורד.

ובמילים אחרות, הצחוק הרם והלא תמיד נשלט, לנוכח מיצגי השיגעון המשוחקים נפלא, הופך עם סיום ההצגה למצחיק פחות כאשר מופנמת ההכרה שהבדיחה היא בעצם, עלינו.

ליתר דיוק על החברה שבה אנו חיים. חברה מנוכרת ואלימה שבה בני האדם הפכו לאכזריים ולבלתי סלחניים.

מר קולפרט / צלם גדי דגון
 מר קולפרט / צלם גדי דגון

שגעון כאופציה מוסרית. מתוך "מר קומפורט"

"זה לא היה רעיון כל-כך טוב להזמין אורחים לרצח הראשון שלנו", תוהה רלף, חוקר כאוס במקצועו, באוזניי זוגתו שרה, בתמונת הפתיחה של ההצגה. היא מצדה מתעניינת יותר באופי הנשנושים שבהם תארח את חברתה לעבודה אדית ואת בעלה הארכיטקט באסטיאן, שממש עוד רגע ידפקו בדלת ויתנו את האות לתיאוריית הכאוס להתממש.

"נזמין פיצה", מרגיע חוקר הכאוס ומכניס ללופ הקטלני גם את שליחת הפיצה (ענבל לורי), שחשבה לתומה שהיא כבר ראתה הכול בדירות שאליהן היא הגיעה.

"ציפינו ליותר מלהרוג מישהו, אבל זה מרגיש לגמרי נורמלי", מלינה שרה בהמשך הערב ונוגעת בעצב חשוף. די לפתוח את מהדורת החדשות היומית עם הבעל שרצח את אשתו, האב שחיסל את ילדיו והשכן שדקר את שכניו, כדי להיווכח עד כמה היא צודקת.

תצוגת משחק עוצמתית

עוד לפני שנגיע לתצוגת המשחק המרשימה והחושפנית, הכוללת גם עירום פרונטלי מלא, מילה טובה מגיעה למולי שולמן, שזו ההצגה הראשונה שהוא מביים. הדיאלוגים קולחים ולזכותו של שולמן יאמר שהוא לא מנסה לנסוך איכויות ריאליסטיות בנעשה, ושומר על האופי התיאטרלי של ההצגה.

בחירת בימוי שמעצימה את האפקט הקומי בהתרחשויות ומקלה על ההתמודדות עם הזוועה והסרקזם. הדם, למשל, ניגר במינון משקיות הנקרעות בהפגנתיות, וכך גם הפרשות אחרות היוצאות כביכול מן הגוף. הבמה מעוצבת פשוט אבל יעיל, באופן שמשרה אווירה אינטימית אבל גם לא צפופה מדי.

לסיום, כמה מילים על צוות השחקנים האנרגטי. יואב היימן מציג היטב את חוקר הכאוס רלף הסרקסטי והמשועשע, שעבורו כל ההתרחשות היא כעין מעבדת ניסוי; סיוון ששון מגלמת את אשתו שרה באינטונציה מדויקת ועם מבטים מלאי תזזית; ענבל לורי מעניקה הרפיות קומיות טובות כשליחת הפיצה; אפרת ארנון דו-פרצופית ומרשימה כאדית, שנדמה כי עברה את השינוי האישיותי המשמעותי ביותר מבין הדמויות בהצגה; ומעל כולם, לירון ברנס בתצוגת משחק מלאה כוח כבאסטיאן.

ברנס מגלם אדם בלתי צפוי, שאינו שולט בתגובותיו, ואשר מספיק במהלך הערב לקשור את מארחיו בחבלים, להחטיף אגרוף לאשתו, לטרוף באמוק את הפיצה שהוזמנה, לקבל זריקת אינסולין תוך כדי שיחה עם מארחיו, ומה לא בעצם. באופן מפתיע הוא גם הדמות הכי מוסרית על הבמה. מחזה מטורף כבר אמרנו.

"מר קולפרט", מאת: דויד גיסלמן, תרגום: מולי שולמן ועינת ברנובסקי, בימוי: מולי שולמן, תיאטרון תמונע