הבריאות היא, באמת, העיקר

נסיבות משפחתיות שהצריכו בדיקות רפואיות הביאו אותי לבית החולים תל השומר. תוך כדי שהייה במקום הגעתי לשתי מסקנות. האחת - שכל מי שעושה שם במלאכה הוא קדוש; והשנייה - אנחנו, הציבור, פראיירים שלא נודע כמותם. ועכשיו אסביר איך הגעתי לשתי התובנות הללו.

לחץ בלתי פוסק - זה מה שמאפיין את בתי החולים באשר הם. לחץ של מחסור כרוני קשה בכוח אדם. העמידה בלחץ זה מה שעושה את הרופאים, האחיות, וגם עובדי המינהלה לאנשים יוצאי דופן. אתה רואה רופאה צעירה, מיומנת מאוד, מתרוצצת כדי לטפל בעשרות חולים, ונקרעת מכל צד. צריכים אותה פה, וזקוקים לה שם - והכל דחוף. אם בתנאים האלה, שהם מתישים ושוחקים, אנשים בסוף מקבלים את הטיפול הרפואי ראוי, זהו נס.

אבל אי אפשר שהעומס העצום לא גובה מחיר. נכון שהאחות והרופא בסוף מגיעים ועושים את מה שצריך. אבל עד שהם מגיעים עובר זמן רב. חולים הם אנשים עם כאבים, חולשה, חרדה ופחד. ההמתנה והציפייה מגבירים כמובן את המתחים, וזה בטח לא מוסיף בריאות.

בתי החולים בארץ, כך נראה, הם אולי המקומות היחידים שאין בהם אבטלה, לא סמויה ולא גלויה. יש מוסדות רבים שאתה נכנס אליהם ורואה בכל חדר ומסדרון אנשים יושבים ומתבטלים. הצבא, למשל, הוא דוגמא בולטת בעניין זה. אבל זה קופץ לעין כמעט בכל מוסד ממשלתי או ציבורי. בבתי החולים אין דבר כזה, אין אנשים שלא עובדים, יש רק אנשים שעובדים קשה, לעתים מעל לכוחותיהם, וגם זה לא מוסיף בריאות - לא להם, לא לאלה הנזקקים להם.

אז למה אנחנו פראיירים? כי אם יש אצלנו קונצנזוס עולמי, זה על האמירה ש"העיקר הבריאות". אתה רואה שני אנשים מתווכחים, כמעט הולכים מכות, ברגע שאחד מהם אומר "עזוב, העיקר הבריאות", השני מסכים: "ואללה, אתה צודק". כוחה הגדול של אמירה זו הוא באמיתותה. מסמך גלנט? חמאס? ועדות חקירה? הכול מתאייד ברגע שאנחנו לא מרגישים טוב.

הדעת נותנת שנושא זה יהיה מספר אחד בסדר העדיפויות שלנו. שלא יעבור יום מבלי שנזעק חמס על שמוסדות הרפואה שלנו אינם מקבלים את התקציב הראוי שהם - שאנחנו!!! - זקוקים לו כדי שהבריאות תהיה באמת העיקר. אבל מי זוכר את זה כשהוא בריא? את מי זה בכלל מעניין כשהוא חש בטוב? אפילו מאמרים על הנושא נחשבים "משעממים". אני משוכנע שאת המאמר הזה יקראו הרבה פחות מאשר את אלה שכתבתי, למשל, על מסמך גלנט. עד שנזדקק לשירותי הרפואה. נבוא לחדר מיון כלשהו, כשהדבר החשוב ביותר בחיינו הוא שהאחות או הרופא יבואו לראות אותנו מה שיותר מהר. אבל אם אנחנו לא נפעל, כמו שאנחנו פועלים בנושאים פוליטיים - נצטרך לחכות הרבה זמן, ולפעמים זה יהיה כבר מאוחר.